הברזתי מעוד שיעור ספרות, עוד אחד, כבר הייתי רגילה. בספירה
לאחור הייתי בערך בארבעה שיעורים מתוך עשרים. מוזר. אהבתי
ספרות וקראתי המון, אולי דווקא בגלל זה לא היה לי אכפת להפסיד
שיעורים, ידעתי שיהיה לי קל להשלים. אחרי שסיימתי את סידוריי
לאותו שיעור, שכללו לנוח חצי שעה ולחפש קצת אוכל בתיק, הלכתי
לחפש את מוצארט. היא בטח לומדת ערבית או צרפתית, חזקה בשפות.
מצאתי אותה בשיעור מטריד למדי בערבית. הם למדו שם קומיקס
באדום-לבן אם יותר מידי מילים. שאלתי את עצמי אם הכותבים לא
יכולים לגוון מדי פעם את הצבעים, עוד כשאני למדתי ערבית, לפני
כשנתיים, הקומיקסים היו באותם גוונים, חשבתי שהם ישתפרו.
מוצארט יצאה איתי מהשיעור שלה, המורה כעס אבל לא עשה כלום כי
זה היה לקראת ההפסקה בין שני השיעורים שלו בערבית והוא החליט
לצ'פר את הכיתה ולשחרר לפני הזמן. הלכנו וזה לא היה לי נעים
ברגליים כי הייתי יחפה, והלכנו על אחד ממשטחי הבטון שמרוצפים
באבנים קטנות. אני חושבת שאת רוב חיי ביליתי יחפה, ולכן גם
התרגלתי מהר.
פתאום ראיתי צללית של רוחמה, המחנכת שלי, הסתכלתי טוב יותר
ולצערי זאת באמת הייתה היא, לא טוב, אם היא תראה אותי, חסל סדר
אישורים, חבל, הסתמכתי עליהם די הרבה בזמן האחרון. הברזתי
מימים שלמים בחודש האחרון, ורוחמה בלי יותר מידי שאלות פשוט
נתנה לי אישורים.
אז רצתי, גם כי רציתי לברוח, וגם כי פתאום רציתי לרוץ. אבל בכל
זאת המחנכת שלי ראתה אותי וצעקה אחרי, לא הקשבתי ורצתי מהר.
יצאתי מבית הספר ונכנסתי לקיבוץ בו בית הספר ממוקם, הגעתי
לאיזה גן משחקים לילדים. התחבאתי מתחת לעץ נמוך (מאוד נמוך) עם
הרבה עלים. מוצארט והמחנכת שלי התקרבו, אולי לא רצתי מהר
מספיק, מוצארט ידעה איפה אני, כי היא הכירה  אותי טוב מאוד,
כנראה שרוחמה סחטה את זה ממנה ומצאה אותי. לא הבנתי מה מוצארט
עשתה עם רוחמה, שכן היא היתה המחנכת שלי ולא שלה. עוד יותר לא
הבנתי מה חנה, המורה שלי לספרות, עושה שם, אם אני לא טועה היה
אמור להיות שיעור כפול בספרות, ולא נראה לי שעבר מספיק זמן,
כדי שהיא תהיה פנויה.

רוחמה וחנה לקחו אותנו לאחד הבניינים שכבר לא למדו בו, חזרה
לבית הספר, הלכתי בלי להתנגד כי לא ידעתי מה יקרה אחר-כך.
נכנסנו לבניין שפעם מזמן היה כיתת לימוד, והאוויר היה דחוס
נורא בתוספת כמויות אבק, קצת קשה לנשום. למרות שהיה חשוך,
ראיתי משהו שנראה כמו שולחן גדול מעץ, לא מעובד במיוחד. החדר
בכלל היה די דומה לחדר מתוך בית עתיק - מולי היתה ספריה שהגיעה
עד התקרה, נדמה לי שהיו גם כורסאות. בצד ימין היה פחות או יותר
חדרון, החושך לא נראה מכשול בפני רוחמה או חנה.
רוחמה נכנסה לחדרון מצד ימין, היחיד שראיתי, את חנה לא הצלחתי
לקלוט, גם מוצארט נעלמה מעיניי. די מהר המחנכת שלי נכנסה עם
שתי כוסות צהובות מבחוץ וכחולו מבפנים (לאחותי היתה כוס כזאת,
עד שהיא שברה אותה). עכשיו ראיתי את מוצארט, היא התקרבה
לשולחן, אלוהים יודע מה היא עשתה קודם. רוחמה מזגה נוזל לבן,
דמוי חלב, לכוסות, הנוזל קיבל גוון כחלחל כשהוא הגיע לכוס, בטח
בגלל הצבע הפנימי. עכשיו היא שמה כפית אבקה ירוקה וחצי כוס
בדיוק נהפכה לירוק כמו הצבע של האבקה. כפית אבקה צהובה, לשניה
החצי שהיה לבן נהפך לצהוב, ואז שני הצבעים התערבבו במהירות
בהתחלה כמו הסמל של יין ויאנג ואחר-כך יותר מהר.  צבע חום
מגעיל כזה והן עוד אמרו לי לשתות את זה.  סירבתי והכריחו אותי,
להפתעתי כוח ההתנגדות שלי נחלש מאוד, והסכמתי לשתות. על החיים
ועל המוות.
כלום לא קרה. לפחותלא מה שרוחמה וחנה ציפו. חנה לקחה את
מוצארט,רוחמה הלכה לחדרון. לא עקבתי אחרי הזמן (הוא לא ואהב את
זה), אז אני לא יודעת כמה חיכיתי עד שהמחנכת שלי באה לקחת אותי
לחדרון הימני שהתברר כמטבחון, המורה לספרות היתה שם והיא הלכה
להביא את מוצארט. כששתינו היינו שם, רוחה הוציאה שקית עם
גרגירים צהובים כהים והוסיפה מלח ופלפל, או ככה היא אמרה...
דרך אגב זאת הפעם הראשונה שמישהי ממש דיברה בכל הסיפור הזה,
לפני זה פשוט ידעתי מה הן רוצות ולא יכולתי להתנגד. עכשיו היה
צריך לאכול את זה, בטח כדי לפצות על הנוזלים המוזרים ממקודם,
שלא השיגו את מטרתם. חנה הלכה לפתוח חלון או להזיז וילון, בכל
אופן פתאום היה אור בכל החדרים.
מוצארט ואני החזקנו ידים - מה שלא יהיה, נעבור את זה ביחד. עוד
פעם אמרו לנו לאכול. על החיים ועל המוות. אכלנו. היה פתאום מן
רעד והעולם נהיה מקום חשוך מאוד, למרות שהיה בערך 12 בצהריים.
ממטר הדברים שהן אמרו בכעס הבנתי משהו על זה שהייתי (או היינו)
התקווה האחרונה שלהן להשתלט, אבל זה בכל זאת לא נורא כי יש עוד
מקומות בארץ, ושצריך לחכות אולי זה יסתדר. מוצארט ואני ניצלנו
את המצב וברחנו. הן לא רדפו אחרינו.