בס"ד
כולם אמרו שהוא בשדה. מחכה רק לי. מחכה שאתן לו לחזור לי שוב
ללב. הם הפצירו בי ללכת אליו. ורציתי מאוד. ומסיבה לא ברורה
פחדתי. הוא אף פעם לא נטש אותי. הוא אף פעם לא פגע בי. הוא אף
פעם לא איכזב אותי. הוא רק היה מביט דרכי, בדרך הזאת שלו.
מביט, ויודע הכל. את כל מה שהלך בפנים. הוא רק היה מסתכל עליי
וכבר ידע בדיוק מה מתרחש לי בלב, בעומק הנפש.
והוא בשדה, מחכה לי. מחכה שאני אבוא והוא יושיט לי את ידו
ואתן לו לחזור   לתוכי. מה מנע ממני ללכת? הפחד? העצבות? אותה
הרגשה ישנה שאולי אולי אולי אני פשוט לא מספיק טובה? שלא מגיע
לי? שאינני ראו'יה?
אבל רק לך הוא מחכה! כולם אמרו. השמש זרחה היום בלבד למענך!
למען תוכלי לקום ולצאת לשדה. הוא מחכה לך. הוא לא הולך לוותר
עד שתבואי.
וידעתי שהוא יחכה. בשקט הזה, שכלכך אופייני לו. הוא יחכה. כי
הוא כן חושב שאני טובה מספיק, והוא אוהב אותי מספיק כדי לא
לוותר לי. כדי לא לוותר עליי.
והוא לך ילך? שאלתי. הוא לא יעזוב בלעדיי?    כלכך פחדתי.
לא בלעדייך. את לא יכולה אף פעם לאכזב אותו באמת.
ממקום לא ידוע, לפתע מצאתי כוח. מתוך העצבות והדמעות צמח לי
משהו חדש בפנים. יצאתי אליו. לשדה. והוא חיכה לי שם. כמובן.
בשקט הזה, שכלכך אופייני לו. והוא הושיט לי יד, וחזר לליבי.
המלך באמת חיכה לי. בשדה.


מוצש"ק פרשת כי-תבוא
ט"ז אלול תשס"ו