לא הייתה הגבלת מהירות בכביש. היה רק שלט אחד שחלפתי על פניו
לפני הרבה שנים. הוא הודיע כי מומלץ לא לעבור את המהירות אותה
המחוג הזוהר על לוח המחוונים השאיר אחריו מזמן. מעבר לשימשה
הכל היה מטושטש, הצבעים נמרחו במוחי לכל עבר וסתמו את התודעה.
הצבעוניות נעלמה בהדרגה וגוונים של אפור השתלטו. גם פניי
האפירו והעיניים כבו. לא העזתי להוריד את הרגל מהדוושא, פחדתי
להשאר לצמיתות במקום הקודר הזה.
מרחוק הבחנתי בדמות שעמדה בראש הגבעה. עצרתי ויצאתי מהרכב. זו
הייתה בחורה, פגשתי את עיניה הריקות, הן ביקשו ממני למלאן ולכן
התחלתי לדבר. סיפרתי לה על עצמי, על מה שאני אוהב, על מה שאני
שונא, על מה שאני מרגיש. היא סיפרה לי על עצמה, אהבותיה,
שינאותיה, רגשותיה. שתינו בבר, עמדנו בתור בבנק, עבדנו באותו
מקום העבודה. הצבע חזר לפנינו, היא הייתה יפה, ואני, בן עשרים,
שש עשרה, ארבע עשרה, שמחתי על תשומת לבה. משב רוח רענן ליטף
אותנו.
יצרת פקק, היא אמרה ואוזניי נחרשו מצפירות עצבניות. זומביים
נופפו בידיים מאחורי הגי מכוניותיהם. החלפנו חיוכים עצובים
וחזרתי לרכב. "בהצלחה בחיים", מלמלתי בעוד זכוכית החלון ניצבת
ביננו. דרכתי על הדוושא ונעלמתי בתוך הערפל.