תומר, ניסן וניר עמדו במרכז הרחבה וניסו להתקרב לברונטית
הגבוהה, שרקדה עם ידידתה השמנמוכה, שתומר כינה "בונפרטה".
התוכנית היתה די פשוטה - ניר אמור היה לפנות אל בונפרטה בחיוך
מקסים, להסיח את דעתה ולהציע לקנות לה משהו לשתות - כל זאת
בעודו עומד בינה לבין הבחורה הברונטית היפהפיה. בדיוק באותו
זמן, ניסן אמור להגיע מהעבר השני וליצור שיחה עם הברונטית -
שתומר כינה "וואלי" - למרות שאף אחד לא הבין למה. התפקיד של
תומר היה להמציא שמות קוד לכולם.
"היי... אני ניר. מי את?"
ניר הצליח לדחוף את עצמו באופן די מוצלח בין בונפרטה ו-וואלי.
הוא עמד שם עם חיוך גדול מתוח על הפרצוף, וסימן לניסן לעשות
את המהלך שלו. ניסן קלט את העניין, ומיהר למשוך אליו את
הברונטית ולהציג את עצמו באופן שרמנטי ומקורי.
תומר לא יכול היה אלא לעמוד מהצד ולצפות בתרגיל באנחת רווחה.
הוא חזר להתיישב ליד יעל, חברה שלו, שישבה בשולחן ליד הרחבה.
שניהם ישבו בצד, התבוננו מרחוק, ונהנו לראות איך השמנמוכה
מצליחה לנפנף מעליה את ניר בסופו של דבר, ומושכת איתה הצידה
את הברונטית היפהפיה - שבדיוק הסבירה לניסן לאן בדיוק הוא
יכול לדחוף את ההצעה שלו שכללה בעיקרה אותו, אותה, ומושב
אחורי מפוקפק במיוחד.
"מה אתם מחייכים כמו שני דבילים...?", תומר שאל את ניר וניסן
בעודם חוזרים מהרחבה. יעל ישבה בצד והתפקעה מצחוק. "שמע", ניר
ענה לו - "מנצחים קצת, מפסידים קצת".
"It's all good!", ניסן הוסיף במבטא הארלמי למהדרין, הוסיף
ריקוד קטן וסיכם אותו בהיי פייב מטופש עם ניר.
"התרגיל הזה שלכם אי פעם עבד?", תומר שאל. "אני בחיים לא
ראיתי מישהו מכם יוצא מפה עם בחורה", יעל הוסיפה.
"אתה לא מבין...", ניר ענה בביטול. "הבחורות הן לא העניין",
ניסן הוסיף. "זה הכיף. זה השטויות. כשהיינו ילדים היינו
משחקים בשוטרים וגנבים. היום יש לנו את זה". "ואם תצא מזה
איזו ברונטית יפהפיה", ניר הוסיף - "אז אפילו יותר טוב. אני
צודק או שאני צודק?". ניסן הוסיף "Yeah dog!" במבטא ג'מייקני
מזויף, ושניהם ניסו שוב את ההיי-פייב המסובך שאף פעם לא ממש
יוצא להם.
תומר ישב שם, הביט בשני החברים הטובים שלו וחייך לעצמו. ברקע
בדיוק התחיל להתנגן Welcome To The Jungle של גאנז וארבעתם
מיהרו לחזור לרחבה ולצרוח את המילים אחד על השני.

אני מוכן להשבע שראיתי את הכל בהילוך איטי. סוף סוף קיבלתי את
הסצינה שחיכיתי לה. משהו עמד באוויר. המוזיקה ברקע היתה טובה.
מסוג השירים שבדרך כלל מתנגנים ברגע הכי חשוב בחיים של הדמות
האהובה עליך בטלוויזיה. ומשהו עמד לקרות. משהו גדול.
היו שני אנשים ברחבה, אחד מהם רקד. המלצרית שהכרתי חלפה ליד
השולחן שלנו. נדמה לי שהיא חייכה אליי בחזרה אחרי שבהיתי בה
כמה שניות, עם חיוך גדול מתוח לי על הפרצוף.
וכמו כל דמות אהובה, לידי בשולחן ישבו שני החברים הכי טובים
שלי. ניר בהה בוויינשטפן שהוא הזמין ולא לגם ממנו טיפה.
ניסן שלח אסאמאס.
זו היתה הסצינה שלי. זו היתה העלילה שבה התבזבז אותו רגע
גדול.
אותו הילוך איטי אינסופי התבזבז על ניר בוהה בוויינשטפן שלו,
ניסן בוהה בפלאפון - ושני אנשים ברחבה שאחד מהם כנראה מעמיד
פנים שנהנה יותר מאי פעם בחיים שלו. ומלצרית שבחרתי לדמיין
שהנהנה אליי בחזרה. ואני, יושב באמצע של כל זה - הדמות הראשית
- ואין לי שום דבר להגיד. ואני לא מצליח לחשוב על כלום.
באותו הרגע הבנתי כמה ריקה מתוכן הסצינה שלי. לא קדמה לאותו
הערב עלילה של 20 דקות, לא היו לדמויות שלי התפתחויות רגשיות
לסכם באמירה אחת אחרונה. לא היו לי הרבה דמויות. ניסיתי להזכר
איך הגעתי לדאנס-באר הזה מלכתחילה. מה חשבתי, בעצם, שיקרה.
לפעמים יש לנו הרגשה שכל מה שאנחנו צריכים זה את הסצינה. את
המוזיקה, את הבירה, החושך, האנשים, המסביב - וכל השאר יבוא
לבדו. בואו ניתן לנוסטלגיה ליצור את עצמה.
ואנחנו נשב שם עם הג'ינס והחולצה השחורה המגניבה והחברים
שמסביבנו יהיו החברים הכי טובים בעולם. ולא באמת צריך לדבר על
שום דבר, כי בסצינה גם ככה ישמעו מוזיקה, ורק יראו את השפתיים
שלנו זזות.
וגם את השפתיים לא חייבים להזיז. כי גם סצינה של שתיקה יכולה
לומר כל כך הרבה כשהמוזיקה מתנגנת ברקע.
או כשהאלכוהול גורם לך לשכוח, שאתה לא באמת מכיר את כל האנשים
האלה שמסביבך. ושאתה אפילו לא בטוח מה החברים הכי טובים שלך
עשו עם היום שלהם. עם השבוע שלהם.
לגבי רובם, אתה אפילו לא בטוח כמה אכפת יהיה לך אם הם סתם
יעלמו פתאום. והיו שבאמת סתם נעלמו.

השעה כבר היתה שתיים בלילה. ניסן הצליח לתפוס איזו בחורה
בלונדינית הצידה ולרקוד איתה, תוך כדי שהוא מעמיד פנים שהוא
יכול למלמל את המילים של Sunday Bloody Sunday כמו שצריך. ניר
עמד מאחוריו וחיקה את הריקוד של ניסן בתנועות מטופשות. תומר
ויעל הסתכלו על ניר, והתפקעו מצחוק - בעיקר בגלל שרוב האנשים
ברחבה צחקו יותר על החיקוי של ניר מאשר על הריקוד של ניסן.
ניסן קיבל את השטויות של ניר. תומר תמיד היה קצת יותר נבוך
מההתנהגות שלו - אבל איפשהו בפנים הוא תמיד שמח לראות אותו
מתנהג כמו ילד. תומר הביט על אותו רגע בחיים שלו. הוא הסתכל
על האנשים הרוקדים מסביב. המאות שמתחברים, ומכירים, ומתיידדים
- ושמח. ממש שמח. שמחה שלא נובעת מאנוכיות או מתאווה, או משום
דבר ספציפי. שמחה שנובעת מעצם הסצינה שבה היה נמצא.
שמחה של בנאדם שנמצא בחלק מחברה אחת גדולה, שמחה וידידותית.
ושמחה.
תומר חיבק את יעל, הביט בשני החברים המטופשים שלו, ושמח.

כבר לא יכולתי לשער כמה זמן עבר מאז שמישהו אמר מילה.
לרגע היתה הפסקה של כמה שניות בין השירים, ואני רק התחננתי
לאלוהים שהדיג'יי ישים עוד שיר. הרעש נתן תירוץ לכל דבר אחר
שלא לקרות. ואני הייתי צריך את התירוץ הזה.
בסופו של דבר, ניסן קם, השאיר שטר של 50 על השולחן והלך.
הוא התערבב בתוך קהל האנשים שישבו בשולחנות שלהם, סביר להניח
שחלף על-פני בחורה אחת שהיתה נותנת לו סיכוי - נכנס למכונית,
ונסע הביתה.
אני נשארתי שם עם ניר עוד כמה שעות, ודאגתי להביט בעיניים של
כל מי שישב מסביבינו. תהיתי לעצמי אם יש מישהו אחד שחושב
דברים דומים הלילה.
בסופו של דבר קמנו גם אנחנו, והלכנו. עליתי הביתה, והדלקתי את
המחשב. הבטתי בסצינה שנמתחה על-פני המסך שלי. שמתי את Sunday
ברקע.
Sunday Bloody
לפעמים, כשמסתכלים על רשימת האנשים שנמצאים אחד ליד השני
במסנג'ר - אפשר לדמיין שהם באמת יושבים שם, ביחד. עושים היי
פייב מטופש.