אני כבר עברתי ברחוב המרכזי של העיר בה אני גר אלפי פעמים,
וחוץ מבוטיקים ופיצוציות למיניהם, אף פעם לא נתפס מבטי על משהו
יוצא דופן שמשך את תשומת לבי. אולם להפתעתי הרבה, באחד הימים
כשעמדתי בתחנת האוטובוס, פתאום גיליתי עומדת כך מולי, חנות
חדשה, ישנה ככל הנראה, שעד היום לא נגלתה בראשי. החנות הייתה
חנות עתיקות ישנה והשלט שלה נכתב בכתב יד בחזית: "עתיקות".

לא יכולתי להתאפק וכילד שגילה צעצוע חדש עברתי את הכביש ופסעתי
אל עבר החנות. נעצרתי מול חלון הראווה השחור שלכשעצמו היה בעל
גוון יוצא דופן, וניסיתי להסתכל פנימה כדי לראות מה היה שם
למכירה. חלון הראווה היה דומה יותר למראה וכל שראיתי היה רק את
ההשתקפות של עצמי מבעד לזכוכית הקהה. סובבתי את כובעי ובהייתי
בהשתקפות של הגבר עם ז'קט העור שהביטה בי בחזרה, כאומרת ראה זה
פלא, אתה בעצם העתיקה המוצגת כאן למכירה. כשהסתובבתי חזרה אל
עבר ההמון, זה פתאום פשוט קרה, הכול מסביבי נעצר חוץ מכל
האנשים. מזרקת המים שהייתה לצדי הפסיקה לזרום, אולם אנשים לידי
עדיין זרקו מטבעות לתוכה ואפילו ביקשו איזו הגשמת חלום.
הרמזורים בצומת נתקעו על אורם האחרון, אבל זה לא ממש שינה כי
אף מכונית לא באמת זזה לשום מקום. אני התבוננתי על השעון והוא
הבזיק מולי את השעה שלוש וארבעים, אולם המחוגים היו תקועים
במקום וסירבו להמשיך בתקתוקים.

אני לא הבנתי מה קורה אולם קיבלתי את הכול במאין שלווה שלא ממש
הייתה ברורה. בפארק מולי שיחקו כמה ילדים קטנים במגלשות
והוריהם חיכו להם למטה כדי לבלום אותם במקרה של נפילה. על
הספסל ליד הברזייה ישבה נערה בשנות העשרים ולידה ילד קטן ועל
פניהם ניכר כי הם ממש מאושרים. אני התבוננתי בבחורה ופרצופה
היה לי מאד מוכר, אך עם זאת, לא הצלחתי להדביק אליו שום תג עם
זיהוי שהיה מעלה בי זיכרון מהעבר. הסתובבתי לאחור שוב לכיוון
חלון הראווה, ופתאום הכול נעלם ומצאתי את עצמי שוב עומד שם
ובוהה בהשתקפותי בלי שום סיבה.

ניסיתי לראות מה נמצא מבעד לחלון ולפתע ראיתי פסל קטן על המדף,
"כנראה איזה אל יווני או אתלט", שיערתי לעצמי. מאחורי הפסל
עמדה לה ספה ישנה וגדולה שנראתה כאילו ונלקחה משנת 1920, ולידה
שולחן מבריק מעץ עם עלים וענפים שעטפו את רגליו ואותרו בכל
מיני תבליטים. על השולחן עמדה תמונה קטנה עם מסגרת מזהב, והיא
הושענה על ערמת ספרים ישנים שהונחו סתם בערמה בצד. התמונה
הייתה של מקום שהכרתי, והמקום היה הפארק מאחורי מגדל המים של
השכונה בה אני גר.

לא יכולתי להיזכר במקום הזה בלי להיזכר שוב בשרון.

לא היו אנשים בתמונה, רק המגדל ועצים שמסביב, הכול נראה בדיוק
כפי שהיה באותו היום. נזכרתי איך הרוח הרגישה כשליטפה את
צווארי ואיך הדשא הריח כשעמדתי וחיכיתי לבדי. הדשא היה רטוב,
בגלל שירד גשם באותו יום, והנעלים שלי היו רטובות ברמה שהמים
הרטיבו אפילו את אצבעות רגליי.
מצאתי את עצמי עומד אל מול התמונה. ולרגע הרגשתי שהמסגרת
נעלמת. הצבעים החלו להיטשטש. ולכמה שניות אני הייתי שוב שם,
וחיכיתי לשרון.
משום מקום היא פתאום הופיעה, דמות רזה, שחולצתה הלבנה בהקה
לכיווני באור השמש החמה. שיער חום בהיר, גולש בעדינות.
היא התקרבה עד אלי, ואז שפתיה זזו ופנו אלי באיטיות, "מאה
שקלים."
"מה?" שאלתי, בחוסר הבנה.
"מאה שקלים" אמרה האישה המבוגרת, כשלפתע מאחורי ניצבה.
הסתובבתי ובהיתי בה. אישה מבוגרת הנראית כמו חבית בירה גדולה.
כשסיגריה מבצבצת מבין שפתיה, ולבושה הוא כשל פרופסור
באוניברסיטה. עיניה האפורות התחילו לבחון אותי מכף רגל ועד
ראש, והיא הוציאה את הסיגריה מפיה ונתנה לי חיוך רחב. "זה
בעיקר המסגרת" היא אמרה. "מעשי אומן שגילף עליה דמויות מזהב.
התמונה היא...,מצבע. אבל אתה מעונין במסגרת נכון?".
היא מרוסיה חשבתי לעצמי "לא האמת שדווקא הסתכלתי על התמונה,"
אמרתי, "כבר הייתי במקום הזה לא מעט פעמים".
היא השתעלה קמעא  "ערך סנטימנטלי?",היא אמרה וחיוך קל עלה על
פרצופה.
"האמת... יותר הזעזוע של ההבנה", אמרתי.
היא הרימה את גבותיה, "ומה בדיוק מזעזע בזה?".
"זה רק מקום בו נפרדתי ממישהי שהייתה פעם חברתי", אמרתי
והמשכתי להביט על התמונה.
היא הנהנה בראשה כאות הבנה "שמי הוא גברת גרוס" היא אמרה. "אני
הבעלים של המקום. מאה שקליים זה מחיר מציון למוצר הזה. אבל,
בגלל שיש לה ערך סנטימטלי בשבילך, אני אתן לך אותה בתשעים."

אני הבטתי שוב בשעון והשעה הייתה עדיין שלוש וארבעים, "לא אני
לא יכול לעשות את זה", אמרתי. "אני מתכוון שאני יכול ,אבל זה
לא כדאי. זה מעלה יותר מדי זיכרונות. אני לא יודע אם אני ארצה
שהם יסתובבו שוב וישחקו בכל חושי ".
"אתה מעדיף תמונה שלא תהיה לה שום משמעות עבורך אדוני...?",
היא אמרה בפליאה.
"כן אני מניח שכן. יש לי מספיק דברים לחשוב עליהם גם כך",
אמרתי ובנינו אותו רגע הייתה רק שתיקה.
"מה היה שמה?", היא לפתע שאלה.
"של מי" שאלתי למרות שהבנתי את כוונתה.
"האישה שנפרדת ממנה שם."
"שמה היה שרון. היא הייתה כמו אלילה בשבילי" הורדתי מבטי
לכיוון התמונה. היה משהו בעצים באור זה נראה כאילו והכול חוזר
לחיים.
"לציור יש ערך רב הרבה יותר משל תצלום, תמיד חשבתי", גברת גרוס
אמרה. "תמונה מקפיאה רגע בזמן, בעוד לציור יש ערך חסר זמן. הוא
לא כזה מדויק, ולא מותאם מבחינה מדעית. אף אחד לא יכול לומר מה
הצייר באמת ראה, או מה הוא הרגיש באותו הרגע. והזיכרונות שלנו
הם בדיוק כאלה אתה לא חושב אדוני?".
התבוננתי על העלים, נזכר איך שרון שזרה את אחד מהם בידה,
"שיקרת?" היא אמרה לי "למה? לא חשבת שאני אבין?".
"אדוני?", גברת גרוס שוב התערבה.
"מצטער" אמרתי, ועניתי לשאלתה,"כן... זיכרון הוא מאוד
מתוחכם."
"האם תשעים שקליים הם יותר מדי לשלם על תמונה שנראה שמהפנטת
אותך? בעיקר כשהמסגרת שלה כל כך יפה. תסתכל על המסגרת הזו. אלו
מונוגרמות פרחוניות, אם השם של האומן ותאריך."
ראיתי את האותיות ששובצו לתוך המסגרת לראשונה רק עכשיו. הם
ציינו, "יונתן קרייזלר 1984".
"התמונה לא נראית כזו ישנה." אמרתי, "זה נראה כאילו זה צויר
היום או לפני שנים אחדות".
"בעלי המנוח אהב לשמור את כל המזכרות של האהבות האבודות שלו"
גברת גרוס אמרה "לי לא היה איכפת, בגלל שהם היו יצירות אומנות,
בעלי ערך בזכות עצמם. הוא שמר את שירי האהבה שהוא כתב, כמה
תמונות, וכמה תכשיטים נחמדים. הוא מעולם לא אמר לי שהם
זיכרונות מאהבות שנגוזו, אבל אני ידעתי. ולא היה אכפת לי בכלל.
אבל אם אתה מפחד מהתגובות אז אולי תגיד לאנשים שפשוט אהבתה את
התמונה בגלל שנהגת לשחק שם כשהייתה ילד, או שהתרשמת ממסגרתה."

התבוננתי בשעוני ושוב ראיתי את אותה השעה. "יותר טוב שאני אלך"
אמרתי.
"אתה אפילו לא הולך לספר לי מה היה מיוחד כל כך בשרון?" גברת
גרוס שאלה, והתיישבה לה בנוחות בספה הוקטוריינית שעמדה לידה.
"החנות ריקה. כמובן חוץ ממך, ולי יש את כל היום לשמוע את
סיפורך."
"אני צריך ללכת" אמרתי. אבל במקום לצאת התיישבתי והסתובבתי כדי
לקחת מבט קרוב יותר על התמונה. "לא היה שם אף אדם מלבדנו באותו
היום", נזכרתי.
"תה?", גברת גרוס שאלה, "יש לי קצת מאחור".
"לא תודה. האמת שלא דיברתי על שרון עם אף אחד מזה שנים",
אמרתי ,"מה אני יכול להגיד...היא הייתה בן-אדם מדהים. היא ידעה
כמעט הכול, וכול דבר שהיא עשתה עבורי תמיד נראה כמשהו רוחני.
על כל פנים, היא הייתה אומנית ,ואני באותו הזמן גם כן רציתי
להיות אומן. תמיד אהבתי לצייר. אילו היו זמנים אחרים".
"מה היה התחום שלה?", גברת גרוס התעניינה.
"באופן אירוני גם היא הייתה ציירת. והיא עבדה כמעצבת גרפית
בחברת פרסום. זה ממש הרשים אותי אז, כי זה היה בדיוק מה שרציתי
אני לעשות".
"ומדוע לא עשית זאת?", היא המשיכה בחקירתה.
קצת חטטני חשבתי לעצמי, וחוץ מזה אני לא ממש ידעתי מה הייתה
התשובה, "ההורים שלי רצו שאני אהיה ראליסט".
"הורים" היא אמרה והנהנה בראשה כמבינה."על כל פנים, אמרתי לה
שאני עושה עבודות פרילנסיינג באומנות, עושה פוסטרים וכדומה.
רציתי להרשים אותה .אבל זה לא היה נכון. אני המצאתי פוסטרים
משל עצמי,
אבל הם לא היה כחלק ממטלה או עבודה."
"והיא גילתה?".
"זו הייתה טעות, הייתי צעיר וטיפש".גברת גרוס הסתכלה על הציור
בשקט לכמה רגעים. ואז אמרה, "אתה עדין אוהב לצייר?".
קמתי וארשת פני הייתה עכשיו כבר הרבה יותר זעופה."אני לא אומן.
זה לעולם לא יהיה המקצוע שלי. אני בסך הכול מתכנת", אמרתי
בעצבנות והתקדמתי אל עבר דלת היציאה.
"חכה!" היא נזעקה לעברי, וידה נשארה מצביעה, "אני מוכנה להוריד
את המחיר עוד קצת".
"אני לא רוצה את זה" אמרתי.
"אבל אתה כן, אני רואה את זה", היא פשוט קראה אותי למרות שזו
הייתה פגישתנו הראשונה.
"הלוואי והייתי יכול לחזור בזמן לפעמים. אני אפילו לא עברתי
בחלק הזה של הפארק מאז", אמרתי ושוב התיישבתי בחזרה.
"תן לי את התמונה" גברת גרוס ביקשה.
"מה?", שאלתי כלא מבין את כוונתה.
"תן לי אותה", היא שוב חזרה ואמרה.
הסתובבתי והרמתי את התמונה בזהירות. באופן מפתיע היא הייתה
כבדה. היא לקחה אותה והפכה אותה על ברכיה. ובתוך מספר דקות היא
הפרידה את התמונה מהמסגרת והחזיקה את שניהם בידה.
"יופי", היא אמרה, "אני אשמור את המסגרת, ואתה יכול לקבל את
התמונה בעשרה שקלים בלבד".

אני יצאתי מן החנות ובידי אחזתי את התמונה הישנה. המכוניות
חזרו לזוז כבר והמזרקה חזרה שוב לנגן. האישה בפארק לא הייתה שם
יותר והספסל נותר ריק ושומם. כשהתבוננתי בשעון לרגע חשבתי שהוא
עדיין עומד, אך מייד כשהוא הבחין בי, הוא חזר שוב להסתובב.