בחוץ היה קריר,קר אפילו הייתי אומרת. בכל זאת החלטתי
לצאת.לקחתי את העליונית ויצאתי מהבית בלי לומר מילה,בלי לחשוב
יותר מידי.ההורים גם לא שאלו לאן זה.הם ידעו.איך? אל
תשאלו,אפילו אני לא ידעתי לאן.
העניין הוא שכל היום הסתובבתי עם פרצוף חמוץ שלא ידעתי
להסביר,זאת אומרת הכול אצלי בסדר.כעיקרון.כלומר,חוץ מכל העניין
איתו,אבל בקטנה,לא ייחסתי לזה חשיבות.וזה לא זה שרק היום
גיליתי שמהצד שלו לא ייצא כלום,זה כבר כמה ימים שאני
יודעת,ונהפוכו,אני הסתובבתי עם מצב רוח מעולה,עד השמיים.ועוד
אחרי.
העניין הוא שהיום איכשהו התחלתי לחשוב על זה,לחשוב יותר
לעומק.לחשוב שבאמת חבל.באמת חיבבתי אותו,יותר מאשר את האשר.
אז כפי שתהחלתי לספר...יצאתי,בביטחון גמור שעוד מעט יירד
גשם.דווקא אהבתי את הרעיון של לשבת איתו בגשם.לדבר על
החיים,משהו שלא הרבנו לעשות איתו.העניין הוא שכשאני לידו אני
מוציאה כאילו שטויות מהפה,ולא שבכוונה.וזה מה שעצוב.