אני חולף ברחובותיה של העיר
וזו אינה העיר שהכרתי,
כאישה בוגדנית בי תביט
היא שונה ובישן נזכרתי!
המדרכת לא אותה מדרכת
הרחובות שינו גוון,
העצים מקדימים שלכת
אני חש כזר ומיותם.
בקבוקי משקאות פזורים
ריקים כמו מתוכן עצמי,
ממשיך לפסוע בלי נחת
כאילו אני לא אני.
רואה איך נוברים בפחים
של אשפה מעלה צחנה,
כמו חתולים של פעם
רק כעת זה גבר, אישה...
אקורדיון מנגן בצרימה
וכובע תחתיו על הארץ,
בתוכו מניח מטבעות בצנעה
וחושב:
מה קרה לעירי ולארץ?
להיכן נעלמה הבושה,
מה עושים המוסדות, המדינה?
רק כעת חש ומבין:
את חלוקת העוגה!
ממשיך בצעידה מהירה
לקראת כבוד האדם שהיה והיה,
כי בקצה הרחוב שמעתי:
כינור בוכה שפצח בנגינה...
12.8.06
|
