[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני באה מרקע טוב. כ"כ טוב שהיה ברור שהדברים ידפקו.
יש לי שני הורים, שני אחים, כלבה אחת (מזל כי אחרת הייתי
נשארת סנדביץ' לנצח), בית, גינה, אפילו אוטו יש לי. השאלה היא
מה אין. אין לי יציבות, אין לי אהבה, אין לי משמעות וחשוב מכל
אין לי כח או עניין. בכלום.
אני כבר לא אנורקסית, כבר לא בדיכאון, אני אפילו לא אובדנית
כמו שהייתי. אין לי ממש זכות   להתמרמר, אבל לפחות אני תמיד
יכולה להתעודד במחשבה שאולי אני בדרך להתקף דיכאון שני שעל אף
האומללות הבלתי נסבלת והבלתי פוסקת שהדיכאון עתיד להביא עימו,
לפחות יהיה לי תירוץ. זה קליני. אני חולה. זה בהחלט מרגיש
ככה.
אני לא יודעת מתי הכל התחיל, כנראה שמאד מוקדם כי כל
הזיכרונות שלי מהולים בהמון עצב וכאב. מכתבי התאבדות התחלתי
לכתוב כבר בכיתה ד'. יאמר לזכותי שמעולם לא ניסיתי.
עכשיו אני עומדת בפניי עוד צומת. אני מרגישה שאני צריכה לחכות
עוד סיבוב רמזורים, לתפוס את הנשימה, להרגיע את הדופק, להחליט
לאן אני נוסעת אבל הרכב מאחוריי צופר כ"כ חזק. בזווית העין
אני מביטה בראי המרכזי, בזווית העין ובצדק. אני כ"כ לא רוצה
לדעת מי יושב ברכב שמאחוריי ולא מרפה מהצופר. לא מרפה ממני.
נורא כואב לי להפיל הכל על האנשים שאוהבים אותי הכי הרבה. גם
אני אוהבת אותם ככה. אבל אני חולה. אני חולה והם לא מכירים
בזה וזו אשמתם יותר מאשמתי.
עלילה. זה מה שחסר לכם אני מניחה.
אין לי בעיה לשלב עלילה.
גדלתי חצי מהילדות בת"א ואת חצייה השני והנמשך ברעננה. מה
הכוונה הנמשך? אתם שואלים. אני כבר לא ילדה בגיל, ולא שום דבר
אחר בתפיסה. אני תלויה בהוריי כאילו שאמי עדיין מניקה אותי.
היא, אגב, לעולם לא הניקה אותי, אבל על זה באמת שאני לא נוטרת
לה.
רב ילדותי עברה בשלום. סבתא דומיננטית אחים מאד מוצלחים. כאבי
ראש בלתי פוסקים.
יסודי. חטיבה. ניתוק. תיכון. בדידות. דימוי עצמי רעוע.
אבדנות. הרבה ספק. הפרעות אכילה. דיכאון. צבא (כן, כל
השנתיים). שחרור. פרידה. וחוזר חלילה. לא כולל המסגרות, אותן
עשיתי רק פעם אחת, בדומה להפרעות אכילה רק שממנה עדיין לא
השתחררתי אבל בלתי אפשרי לראותה היום בעין בלתי מזוינת.
אני אומרת עדיין לא השתחררתי. נשמע נחמד, מלא תקווה. קצת
אירוני הניסוח כי אם יש משהו שאין לי זה תקווה (אלא אם כן
התקווה למות נחשבת).
סיפור קצת מצחיק האנורקסיה שלי, לא רק כי היא הסימן שאלה הכי
גדול בחיי אלא גם כי היא קרתה ממש במקרה. אני יודעת זה תמיד
"במקרה", אבל אצלי, באמת, בטעות.
בכל מקרה, האנורקסיה עצמה חלפה כלא הייתה, פרט לצלקת אחת
עמוקה בלב ורבות שטוחות ברגליים ובידיים לא השאירה אפילו
סימן. חיצוני הכוונה. אלמלא הדיכאון שתקף אותי מיד אחריה,
כנראה שהיא הייתה עשויה להיחשב להיסטוריה.
דיכאון כשלעצמו נשמע נורא רומנטי ופורה, לצערי התמונה רחוקה
מלהיות ורודה כל - כך. הדיכאון אכל לי את האופי וככל שהוא
נמשך יותר, הוריד חלקים גדולים יותר והחליף את שהיה, והיה
בריקבון, כאב, שממה וגועל. לבסוף יצאתי מהדיכאון אחרי שנה של
ייסורים ומחשבות מקוריות בהחלט.
תכחישו אם תרצו אבל כשרצות במח מחשבות אבדניות בתכיפות גבוהה
יותר מאשר מחשבות על סקס במוחו של נער בן 16, המקוריות
באובדנות תופסת מקום בלתי נפרד מהישות.
במשך תקופה מסוימת אפילו חשבתי שאחזור לעצמי. חבל שהעצמי שהיה
לי בראש עבר אידיאליזציה כה גדולה עד כי היום נראה לי שאני לא
כלום. לא סתם כלום, כלום סטטי, כלום ששלם עם החוסר מעש ושואף
לנצור אותו. בכל מקרה אני גולשת, אחזור ל"עלילה".
סיימתי תיכון, וכמו כל ישראלית מצויה המתנתי לצבא. הצבא הזה
מיאן להגיע. אילו ידעתי שההסכמה שלי לדחייה של הגיוס משמעותה
שאהפוך כל דבר שבו נגעתי מאותו יום ואילך לחרא לא הייתי
מסכימה לדחות את הגיוס. מצחיק איך 4 חודשים בקשי, יכולים
למוטט עולם שלם. מצחיק איך אנחנו מבינים את הדברים שנייה
מאוחר מדי.
כך או כך רזיתי במקרה, המשכתי עם התהליך הזה כי כבר הייתי
בשוונג, בשלב מסוים אפילו ידעתי שאני עושה שטויות, אך נראה
היה לי נכון להקשיב לגופי שמצווה עליי הרס עצמי, מצווה
סגפנות.
וכך התגייסתי לצה"ל. לא סתם לצה"ל אלא ליחידה שמאגדת לתוכה את
גדולי המוחות והגופות בצה"ל. מעניין איך מתוך כל החיילים
המוצלחים כ"כ שהעבירו איתי שנתיים שלמות לא אחד עורר בי עניין
אמיתי. מעניין איך אף אחד לא התעניין גם בי, אולי זה קשור. גם
לאחר שכבר היה לי תאריך שחרור מיוחל שהלך והתקרב, מה שנפלא
אגב בזמן זה שהוא לעולם אבל לעולם לא עוצר, המשכתי לפנטז על
הקב"ן. כשאני אומרת לפנטז, נשמע כאילו עברה לי איזושהי מחשבה
שקשורה למין בתקופה זו - לא עברה, השימוש במילה נעשה לצורך
הביטוי.
בדרך קסומה כלשהי, נהיה לי חבר. חבר יקר ואהוב ותומך וחולה
מין. כמה אירוני.
שירתנו ביחד אבל לחוד, הוא ביחידתו המובחרת רוויות ההומו -
ארוטיקה כנהוג ביחידות מובחרות ואני ביחידתי המובחרת קצת יותר
שלי. אמנע מלפרט את דעותיי המוצקות על החברה שעימה העברתי את
השנתיים האלו ממניעי ביטחון שדה וחוסר טעם.
אמשיך, איכשהו הסיוט הזה נגמר עם תעודת שחרור לגיטימית ביד.
אל תשאלו אותי בשביל מי ובשביל מה, אין ספק שזה לא נעשה בשביל
המדינה.
אהובי ואני החלטנו לעשות פסיכומטרי, מבחן האימה. מסתבר שאני
נורא תחרותית וממש מעדיפה להיות יותר טובה מבן זוגי. זה כל כך
בולט   שאיני יכולה אפילו   להמשיך את השורה מבלי לציין
שלבסוף,
קיבלתי ציון יותר טוב ממנו. 3 נקודות יקרות מפז. בכל זאת
נפרדנו מהמון סיבות חשובות הכוללות היעדר שמיכת פוך ראויה,
נהיגה איטית להחריד ויותר מדי סקס. מילא.
רק שאלת המיליון דולר, שהתשובה אליה רשומה לי על המצח ונורא
קשה לי להסתכל במראה שוב ולראות את הזוועות שמתחוללות בתוכי,
נשארה פתוחה. מה הלאה?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"לט מיי פיפל
גוו..


אסהול!"





ארנולד שוונצנגר
בתפקיד משה רבנו


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/12/06 18:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תמר גנבולי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה