הכל השתנה.
הכל משתנה.
לשזיפים יש טעם של זיתים.
הכלב נראה כמו חתול.
הבשר נראה כמו זקנה חולה וחיוורת עם קמטים.
זהו השינוי.
הקיבה מתהפכת, רוצה להקיא את כל תכולתה הלא ברורה.
המוח משתלט במהירות.
משכנע אותה להירגע.
מזרים אליה מחשבות נעימות.
נותן לה מחמאות.
'את הכי יפה, את הקיבה הכי טובה.'
'תראי כמה נפלא היום. השמש זורחת, הציפורים מצייצות. הכל
פורח.'
'האין זה נהדר פשוט?'
והקיבה משיבה בחצי חיוך.
מתעקמת מרוב אי נוחות.
'כן', היא משיבה.
'הכל יפה כל כך'.
והמוח ממשיך בשטיפתו.
'הביטי, קיבתי המתוקה, איך סובלים בני האדם. ראי כמה טוב לך.
אין לך מה לדאוג.'
'את פה איתי ואני תמיד אשמור עלייך.'
'בחוץ יהיה לך נורא קשה. וגם קר. לא כדאי לך לצאת לשם.'
'הכל שם נורא. אבל פה הכל בסדר. הלא כן? חמים ונעים.'
'מה זה משנה מה יש שם. אני יודע שזה רע. רק כאן תמצאי שלווה.'
'מאיפה לקחת את השטויות הללו - לראות עולם?'
'בשביל מה לך לחפש? הרי את חיה טוב. טוב מאוד. אפילו מצוין
הייתי אומר.'
'אל תחפשי שינוי. יש לך פה את התנאים הטובים ביותר.'
הקיבה מתאפקת.
מפחדת לפלוט את מה שרצתה כל כך מזמן כבר להוציא.
אפילו מיצון אחד קטן לא ייצא ממנה.
עיניה נעצמות, היא עייפה.
היא כבר לא יכולה להחזיק את עצמה.
השרירים שלה כואבים.
כמה היא יכולה ללחוץ עליהם כדי לא להקיא את נשמתה?
כולה רועדת. מרוב מאמץ.
'אל תעשי את זה, אל תעשי את זה, אל תעשי את זה...' ממשיך
המוח.
'תראי כמה טוב לך. על מה את מתלוננת בכלל?'
'בעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע...'
היא הקיאה.
איזו הקלה.
כמה טוב עכשיו.
היא מרגישה קלילה.
כמו שאומרים - הכל עובר.
'איך את מעזה בכלל?' שואל המוח.
אך הקיבה לא עונה.
היא כבר יצאה למסע אחר.
ברחבי מוחה. שלה.