לפעמים מרגישים דקירות קטנות כאלו בקצה האצבע, כאילו יש לב קטן
שפועם שם. זה בא, וזה הולך, ואף אחד לא יודע למה. כנראה שלאף
אחד לא ממש אכפת. לאף אחד חוץ ממני.

פעם הייתי יושב משועמם על הספה בבית, והייתי מדמיין שבקצה
האצבע שלי יש רובה לייזר קטן, ואם אני מצביע על משהו ומתרכז
קצת אני יכול לפצפץ אותו למיליון חתיכות. הייתי מצביע על
האגרטל, או המנורה, או הטלוויזיה, ומדמיין איך הם הופכים לאבק
בשניה. כשהייתי נכנס לזה ממש חזק הייתי יושב ומצביע על הפיל
קרמיקה הלבן המעצבן הזה, שמישהו, אני לא זוכר מי, נתן לי במתנה
פעם, והייתי מתרכז שעות, מתחנן אל הפיל שיהפוך חזרה לחומר גלם,
אבל הבן-זונה הקטן היה רק עומד שם ומחייך אלי חיוך מזלזל של:
"זה לא קל כמו שזה נראה, הא?!".
אולי זה לא קל, אבל זה אפשרי. הכרתי בחורה אחת עם כוחות כאלה.
כשהיא הייתה קטנה אמרו לה שזה לא יפה להצביע על אנשים, וכשהיא
גדלה היא הבינה שזה לא רק לא יפה, זה גם מסוכן. היא היתה בחורה
מיוחדת, והיופי המיוחד שלה התחבר אל האופי המיוחד שלה כמו
המילים למנגינה בשירים של דיוויד בואי. כשהיא היתה רואה בחור
שמצא-חן בעיניה, היא היתה מצביעה עליו, ואוטומטית לאותו בחור
היה נפער חור בלב. חור קטנטן, ממש מיני-סדק; חור כל-כך קטן
שהדם לא יכול לפרוץ ממנו החוצה. אבל הנשמה יכולה. היא היתה
בורחת ממנו כמו אויר מבלון פצוע.

אפשר לחיות בלי יד או רגל, אפשר אפילו להתקיים בלי מוח. אי
אפשר לחיות בלי נשמה. לאדם בלי נשמה אין סיבה לאכול, אין סיבה
ללכת לסרט, אין סיבה לעשות סקס אפילו. מנסים למלא את הלב הפצוע
בסמים ובאלכוהול, בפגישות עם פסיכולוגים, אבל הלב יודע איפה
הנשמה שלו, והאנשים האלה היו חוזרים אליה. היא היתה מעניקה להם
ממנה, נותנת את גופה לתקן את הפצע שפצעה בלבם. כשבאתי אליה אני
כבר לא היה לה מה לתת לי. "חבק אותי" היא אמרה לי. חיבקתי
אותה. וכששחררתי את זרועותיי כבר לא היה כלום בתוכן. במקום בו
עמדה נותר ריק מקפיא. הרוח נשבה סביבי אולם סירבה לגעת בי. היא
נעלמה, אבל ידעתי שהיא בתוכי - הלב הקטן שלה פעם בי, בקצה
האצבע.

כשחזרתי הביתה קרסתי על הספה. מולי עמד הפיל הלבן, עדיין באותו
חיוך מתנשא. הייתי עייף מדי בשביל השטויות האלה, אבל החיוך הזה
שלו כל כך הרגיז אותי שלפתע מצאתי את עצמי מצביע עליו, מכוון
בדיוק לראש. קשה להגיד שהייתי מופתע מאוד ממה שקרה אחר-כך, אבל
בכל-זאת נבהלתי קצת מקול הנפץ העז שליווה את ההתפוצצות של הפיל
לאלפי חתיכות לבנות קטנות שהתפזרו לי על כל השטיח. התחלתי
לעבור עם שואב אבק כשסויסה צלצל ושאל אם אני מוכן לצאת לסיור.

אחרי רבע שעה הגיע סויסה עם הניידת והתחלנו בסיור. ריב משפחתי
בבן יהודה, מכות במסגר, אבל הראש שלי היה טרוד במשהו אחר,
כשפתאום ראיתי אותה בבית קפה באלנבי. זו לא היתה אותה אחת עם
האצבע, אבל היא היתה דומה לה, וגם היה בה משהו מיוחד.  "תוריד
אותי פה שניה" אמרתי לסויסה. הוא לא שאל למה. הוא יודע שאני
מתנהג מוזר לפעמים. נכנסתי פנימה, אבל במקום להגיד לה משהו
פשוט הרמתי את האצבע וכיוונתי ללב שלה. הפיצוץ ששמעתי הפעם
הפתיע אותי הרבה יותר מהפיצוץ של הפיל הלבן, וכשראיתי אותה
צונחת לרצפה, חור אדום באזור הלב ודם משפריץ לכל מקום, עלתה
במוחי המחשבה שאולי כיוונתי טוב מדי. פתאום היא נראתה לי הרבה
יותר צעירה ושברירית. רק כשהחברה שלה התחילה לצרוח הבחנתי
בבחור
צעיר עם אקדח ביד רץ החוצה. רדפתי אחריו איזה 400 מטר עד
הצלחתי לקפוץ עליו ולשחרר לו את האקדח מהיד. האקדח נפל ופלט
כדור שפגע לי ברגל, אבל באותו רגע לא הרגשתי את זה בכלל. עמדתי
מעליו וכיוונתי אליו את הברטה שלי. "היא לקחה לי את הלב," הוא
ילל, "הייתי חייב לקחת חזרה". דפקתי לו אחד בין העיניים.
הרגשתי חרא. עשו ממני גיבור.

אחרי המקרה הזה כבר לא המשכתי בסיור. אחרי הפציעה קיבלתי אות
כבוד ושלחו אותי להדריך בבית הספר הארצי לשוטרים. החבר'ה בתחנה
קנו לי כזה סמן לייזר בשביל מצגות וכאלה, אבל אני לא משתמש בו
יותר מדי. לפעמים אני יושב משועמם ומטייל עם הנקודה האדומה
הזאת בכל הבית, מדמיין איך כל חפץ שאני מסמן אותו מתפוצץ
לרסיסים. הפעימות הקטנות האלו בקצה האצבע מזכירות לי שאם רק
ארצה, אני יכול להצביע על כל חפץ בבית - על המנורה, על האגרטל,
על הטלוויזיה, להתרכז קצת, והם יתפוצצו לחתיכות. אבל לפעמים
יותר נחמד לדמיין.