הכי עצוב למות לבד.
המחשבה על כך שאף אחד לא יהיה נוכח בהלוויתך לעתים גרוע יותר
מהמוות עצמו.
כי הרי מדוע האדם עורך הלוויות, ונותן כבוד למת?
כי האדם מקדש את הזכרון.
כי הוא הוכחה לעצם קיומו, התנהלותו, ומציאותו של האדם.
אם כל יום יתחיל בלי שום זכרון של יום האתמול, הרי הוא טפל
וחסר משמעות.
האקסיזטנציאליסים יאמרו, כי לדבר אין משמעות בלאו הכי, ואם כך
גם לזכרון.
אני חושב שהם חבורה של אנשים חסרי חזון, שמעוניינים להיות
מיוחדים בכל מחיר, ועל כן משתדלים לעשות את מה שלא עשו לפניהם.
שבמקרה הזה הוא לא כלום.
אך בכל אופן, לאדם יש ערך עליון לזכרון, כפועל יוצא של תודעתו.
אנחנו חוגגים חגים, שבתות, ימי עצמאות, ימי זכרון, ימי הולדת,
ועוד שלל תאריכים, ימים ומאורעות במהלך האנושות כולה.
אין אדם שלא לומד הסטוריה (גם אם הלה מעוותת מיסודה), ואין אדם
שלא זוכר.
אף לא דבר אחד. וגם אם יש אז הוא נחשב חולה, וזוכה לרחמי וחמלת
החברה.
עוד אחת מהסיבות, היא היכולת המולדת של האדם ללמוד מזכרונו,
כלומר מנסיון.
בכל שלב נתון בחיים שלנו, אנחנו מזהים איזושהי חוקיות, כלשהי,
ומניחים על פיה את ההתנהגות של העתיד לבוא. סוג של כמיהה
ליכולת נבואית.
האבסורד האנושי, או יותר נכון - של בני התמותה, הוא שאף רגע
אינו דומה לקודמו. כלומר, כל יכולת לזהות איזושהי חוקיות כוחה
יפה, אך אין המציאות מתחייבת שבפעם הבאה שתתקל באותו מצב, כללי
המשחק יהיו זהים.
אנחנו קוראים ללמידה הסיזיפית הזאת חיים.
בכל חיינו אנחנו מנסים להעביר מנסיון החיים שלנו, הזכרון שלנו,
לדורות הבאים, ובכך לשמר את אלמותיותינו, בזכרונם ובניסיונם.
ולאחר שאתה מוסיף את התנגדות הדור החדש ללמוד, שהינה התמרדות
טבעית, אתה מגיע למצב שבו תמיד שואפים קדימה. אמנם לא במאת
האחוזים, אך תמיד קדימה.
אם כך, הלוויה ריקה מאדם היא העצב האינסופי.
המקום שבו אין זכרון, לאף אדם ממה שהיית בתור יצור חי.
אלא אם כן, עשית רע בכל רגע נתון בחייך, ולא הצלחת להשפיע
לטובה על אף אדם באשר הוא.
אבל כמה אנשים חיים ניתן לומר עליהם שהם רשעים באופן שכזה?
יותר מאשר כמות ההלוויות הריקות, בזה אני סמוך ובטוח.
אין אף אדם שיזכור, או למד ממי שהיית או מה שניסית להיות.
לא התקיימת מעולם, ויתרה מזאת נולדת מת.

אני לא מסוגל לחשוב על עצוב וקודר מכך.