"שלום, אדוני", אמרתי.
עמדו מלפני ארבעה נוסעים: בעל, אשתו ושני ילדיהם - בגיל 15 לכל
היותר.
הבעל, איש מבוגר בשנות החמישים, צאצא ישיר של יהודים פולניים.
כנראה איש עסקים. לגמרי מקריח.
נראה כאילו הוא מפוחד מעצם קיומו, אם אפשר לקרוא לזה אחד.
אשתו הייתה מינורית לגמרי, ואם הייתה מסוגלת להעלם, אני משוכנע
שבעלה היה שמח בכך.
בעל הניד את ראשו. כנראה שזוהי סוג של מחווה לשלום.
"האם ישנה אפשרות, שאוכל לעקוף אתכם בתור? אני פשוט מלווה
נוסע, ואני צריך לעבור..." הוספתי.
הבעל המשיך במחוות שפת גוף מוזרה ביותר, שהנחתי שמעידה על אי
נוחות.
"אתם לא חייבים, אבל אני אודה לכם מאוד", המשכתי.
"אני מעדיף לא", ענה הבעל.
אומרים מעדיף שלא, חשבתי לעצמי בזעם. אם אתה כבר טס במחלקת
עסקים, תלמד לדבר עברית, ואל תעתיק דקדוק אנגלי למילים עבריות.
זה לא עושה אותך מתוחכם יותר.
אמרתי תודה, והמתנתי מאחוריו.
לאחר שסיימו את שלב ההרשמה לטיסה, הסתובב אלי אב המשפחה, ואמר
לי שזה ממש לא לעניין שאני מבקש ממנו ובכך מעמיד אותו במצב לא
נעים.



הבעייה בכל משרות המינימום במערכות גדולות, מצד המערכת בכל
אופן, הוא שלעובדיה לא אכפת כהוא זה מהצורה שבה מתנהלת המערכת.
שזה תוצר הגיוני וסביר לכל הדעות, בהתחשב בעובדה שמשלמים להם
שכר מינימום, ומנצלים אותם בכל דרך אפשרית.
ההנחה שקופצת, בצורה מתבקשת למדי, היא שאם ישנם עוד אלפים
כמוני, ולמערכת יש את האפשרות לפטר אותי בכל זמן נתון, אז מדוע
שיהיה לי אכפת מאיך המערכת מתנהלת.
האירוניה היא, שהמערכת דורשת יחס ותמורה מקסימלית, מעובד זניח
וחד פעמי כפי שהיא מעסיקה אותו, תחת החרב המתנדנדת של
הפיטורין.
זה כמו שאבא ידרוש מבנו לבצע את כל המטלות בבית, בנוסף על
הצטיינות בלימודים, כשהוא מצידו לא מביא לו כסף לאוכל.
הבעייה היא שכל שהזמן עובר, יותר ויותר אנשים מצטרפים למעגל
הזה, שגורם בסופו של דבר להמון תופעות לוואי חברתיות: ניכור,
חוסר מעורבות פוליטית, סתגלנות, ועוד אינספור פסולת
קפיטליסטית.


עניתי בתקיפות: "סליחה?"
הוא ענה בתגובה שכדאי שאני אסתום את פי.
התבוננתי בו, וראיתי אדם קטן. כל כך קטן שיכלתי למעוך אותו
בהינף יד.
כל האגרסיביות שטבועה ונטועה בי התפרצה החוצה, וכולה מרוכזת
כלפי אותו אדם עלוב.
"נחמד לראות שאנשים מסוגך טסים במחלקת עסקים", סיננתי מבין
שיני.
הוא בתגובה דרש את הפרטים שלי, ומי האחראי עלי. תגובה מאוד
טיפוסית בנוגע לשירות לקוחות.
המשכתי.
"אנשים כמוך ששכחו אדיבות מהי, ושכל שנייה מחייהם חשובה להם אך
ורק לניצול עצמי, והפכו את עצמם ליצור אנטי-חברתי, הכול בשם
הכסף. חשוב מאוד הכסף שלך. הוא קנה לך כרטיס בעסקים לסין.
וכנראה שהוא יקנה גם חינוך גבוה לילדים שלך, בית גדול ועוד רכב
ענק שיפצה על מגרעות אישיות שלך. וכך יעברו להם דורות במשפחתך,
שבה הערך הדומיננטי הוא כיסוי התחת האישי, ובדור הבא הנכדים
שלך יטוסו במחלקה ראשונה, והנינים במטוס פרטי. ואז ביום אחד,
ככל הימים, אחד מהם יצטרך את עזרת הזולת, כי הוא אינו לבדו
בעולם, והזולת יחריש אזניו. בדיוק כפי שאתה נהגת היום.
ואז דורות שלמים, שחונכו בראשותך, יגיעו לאותה מסקנה שהיית
צריך להגיע אליה ממזמן.
כי כשאותו מטוס פרטי יתרסק לתוך האוקיינוס, כי הטייס, הפרטי גם
הוא, לא שמע בוקר טוב מהנין שלך, ובכך היה מוסח לגמרי מדעתו,
ויבצע טעות בטיסה, ובכך ירסק את כל מה שנשאר מהמשפחה שלך להיות
אוכל לכרישים.
השם שלי כתוב על התג. האחראי שלי עומד שם, עם העניבה. קוראים
לו דני.
יום טוב, שיהיה לך. אדוני."