בדקה הראשונה היא הושיבה אותי על השטיח שבחדר המגורים והתיישבה
בסמוך אלי, עיניה מחייכות. ישבנו קרוב קרוב, מצחקקים קצת
וממתינים לבאות. ידה היפה נשלחה אל תיק קטן שניצב בסמוך
לכוננית הספרים ומתוך התיק שלפו אצבעות מחושבות קופסא קטנה
מפח. היא שאלה אותי אם מתחשק לי לטעום סוטול אירי אמיתי ומבלי
להמתין לתשובתי דחפה אל בין אצבעותי המושטות פיסה של עמקים
נצחיים, ירוקים ועשביים. בבהילות עשתה זאת, כאילו חששה שמא
אסרב.
את פיסת האדמה האורגנית טבלתי באש וערבבתי באוויר שבריאותי,
נותן לשילוב המעושן של שלושת היסודות להציף את עיני בערפל
שקוף. נרעדתי. לא בגלל החשיש, אלא בגלל היד הנחשית שהזדחלה על
ירכי. מבלי שהייתי מוכן לבאות היא חייכה שוב והתחילה לדבר
עלינו.

בדקה השניה חשבתי על כך שבעצם אני ודורותי חברים המון זמן.
פגשתי אותה כשרק הגעתי לדבלין, משוחרר טרי מהצבא, חופשי ונמרץ
כמו שרק מי ששמר על גבולות אך לא יצא אותם שלוש שנים יכול
להיות. ביום הראשון הלכתי נפעם ברחוב אוקונל, סורק את השדרה
הראשית מצד לצד, מתעלם מהזיכרון הצורב שהשאירו כותפות הקיטבג
על שכמותי. לא היה לי מושג להיכן פני מועדות.
בכיס מכנסיי היה כרטיס ביקור של איזה גסט האוס שקיבלתי בלשכת
התיירות מפקידה אדיבה עם הרבה שערות בהירות על זרועות שמנמנות.
הפקידה קצת התפלאה משהתבוננה בדרכון הכחול שהגשתי לה. בטח בגלל
שהייתי ישראלי שהתעקש להגיע דווקא לכאן. בטח בגלל שהיה נובמבר
וכבר היה קר מאוד. היא ליהגה בעוקצנות שציפורים בדרך כלל
מעדיפות להיות איפה שחם בחורף. עניתי לה שהציפור הניצבת מולה
הגיעה מכבשן כל כך חם, שזה כבר שורף.
לאחר צעידה נמרצת של שמונה שעות ירדתי אל הנהר ומצאתי מים
אפורים, שמיים אפורים עוד יותר, גשר קצר וקמור ואירים בתפזורת,
מכורבלים במעילים עבים.
התיישבתי על הספסל, מנסה להיות מאוד מאושר על כך שהגשמתי חלום
ובאתי לכאן, מתאמץ לחשוב מבעד לעייפות להיכן אמשיך הלאה ומה
אעשה מחר, משתדל שלא לחשוב על מה שקורה בארץ עכשיו, שולח מבט
אלכסוני אל עבר הבחורה בעלת הפנים הארוכות שהתיישבה לידי ובאה
עימי בדברים.

בדקה השלישית היא סיימה לעשן את הסוטול האירי שהכינה לעצמה
והחלה (ידה עדיין על ירכי, מעסה בתנועות כמעט לא מורגשות,
מעוררת קשיחות מתוך הרוך) מספרת לי אוטוביוגרפיה מפוארת למדי,
עם הרבה הצלחות מקומות והרפתקאות. את גווינו הסמוכים עטפו
נביחות צרודות של ליאונרד כהן, כובשות איתנו את מנהטן, נותנות
לי בטחון להניח יד בחזרה, על צללית ירכה מבעד לבד המכנס השחור.

הסיפורים שלה חלפו לי ליד האוזן, כיוון שלא התרכזתי במלים אלא
רק התענגתי על המבטא האירי המחרמן שלה, עם טונים שעולים
ומצטמררים לקראת סופו של כל משפט, עם התעכבויות חינניות על
ה-R. עצמתי עיניים ודמיינתי את הקול שלה עומד בלבוש פרובוקטיבי
מתחת לפנס הרחוב, משדל אותי קצת, מאיים עלי קצת, צוחק וזורק את
הקונדום שלי לשלולית שליד הכביש, מבטיח לי שאין לי מה לפחד
ושזה יהיה לי טוב.

בדקה הרביעית חזרתי שוב לספסל. דורותי ישבה שם לידי ושאלה אותי
מאיפה אני ואם יש לי לאן ללכת כי אני נראה לה תייר. אמרתי לה
שהזהירו אותי שאירלנד היא מדינה קתולית שמרנית ומוזר לי שפתאום
בחורה מנסה להתחיל איתי, חצי יום אחרי שנחתתי בדבלין. היא צחקה
ואמרה שיש לי הרבה חוצפה לחשוב שהיא מתחילה איתי ושהיא בסך הכל
מנסה להיות נחמדה. כפיצוי על הישירות הישראלית, הזמנתי אותה
למרק וקפה בפאב שליד הרציף ונתתי לה להיות טובה אלי. אני חושב
שזכרוני לא יטעה אותי יותר מדי אם אומר שישבנו ודיברנו עד סוף
אותו הערב, נותנים לאנשים סביבנו למלא את השולחנות ואת הבאר
וגם מתעלמים מהם כשהם סיימו את הפיינט האחרון, אמרו שלום לדקלן
הברמן ויצאו. כשהמלצר קיפל את הכסאות בטראח רועם על גבי
השולחנות המנוגבים, הבנו את הרמז וביקשנו חשבון. בלילה, לפני
שנכנסתי אל מתחת לשמיכה במיטה שלה, הוצאתי את כרטיס הביקור
והשלכתי את הגסט האוס לפח שבחדר האמבטיה. אחרי שנגמר, לפני
שנרדמנו, אמרתי לדורותי שהתאהבתי בה.

בדקה החמישית הנחנו את כוסות היין על השטיח, ללא זהירות יתרה,
והפשטנו זה את זו במהירות, מלשינים בלשונותינו תשוקה. חשבתי על
דורותי. היא כרכה את רגליה סביבי ולא נתנה לי אפילו שהות
להקדים ולשחק בה. היא נתנה לי לזיין אותה בלי שום רגשות אשם,
ממש כמו שקתולית טובה שהולכת בכל יום ראשון לכנסיה ומתרימה
לצדקה בסט פטריקס דיי צריכה לעשות. החום שבדרום שלה איחד אותי
ואותה, ממש כפי ששירי העם ששמעה בילדותה איחדו את המחוזות
הצפוניים של המולדת המעונה שלה עם אילו הדרומיים.

בדקה השישית היינו עדיין חסרי מצפון, אך בדקה השישית דורותי
נכנסה פתאום לחדר וראתה אותי ואת אמא שלה מזדיינים על השטיח
שבחדר המגורים. לשבריר שניה מרושע אחד חשבתי שכך צריכה להראות
הסברת פנים אמיתית לתייר ובראש עברו לי כל מיני תרחישים.
התרחיש השביעי דווקא, היה זה שהתגשם. דורותי לקחה את השולחן
והפכה אותו בצרחות. אמא שלה התנתקה ממני בבת אחת ושנינו עמדנו
עירומים מול החברה האירית שלי. אמא שלה סתורת שיער וממלמלת
נחמה, אני סמוק למעלה מהבושה וסמוק למטה מהפעילות.

בדקה השביעית עדיין לא היה שום הסבר משכנע, אבל דורותי כבר
הפסיקה לצרוח ואת הזעם שלה החלה לעטוף בתדהמה, מהדקת אותו
בהתנשפויות ובמשפטים ואיומים קטועים. אמא שלה חטפה את בגדיה
וברחה מהחדר אל חדר האמבטיה, מותירה אותי לבד עם דורותי. שתקתי
כל הזמן הזה, ממתין שהכל יאלם וישכח.
זה היה אפילו קצת מצחיק. המבטא האירי הזה, שעכשיו קילל אותי
ואת מה שהביא אותי לכאן, עדיין הדליק אותי. אם הייתי קצת יותר
ישראלי, אולי הייתי צוחק לה בפרצוף ורץ לספר לחברה. עכשיו
עמדתי ועצמתי עיניים, מדמיין את הפרוצה הקטנה שלי מתחת לפנס
כבוי צורחת על ערס מבויש.

הסיפור הזה הולך מצוין עם השיר: van morrison - warm love