רק לאחרונה הבנתי מה הקטע בכדורגל, ולמה אני כל כך אוהב משחקי
נבחרת.
יש לך שיקוף מוחלט וקיצוני של החיים שלך, בתשעים דקות.
ואני אישית חשבתי שזה משחק ממש טיפשי כשגדלתי.
כאילו, תחשבו על זה, 22 אנשים רצים על דשא ירוק (שנמצא לרוב
במרכז עיר מתועשת), שיש לו גבולות לבנים, והמטרה היא שהכדור
יעבור את אחד הקווים. אבל רק בין הקווים שמוגדר מראש. (כל השאר
מחוץ לתחום)
ישנם שלושה אנשים שמנהלים בפועל את המשחק, ודואגים על הסדר
הכללי.
ואז כולם מתחילים לרוץ בשביל לקבל את הכדור. ועושים הכול כדי
להשיג אותו.
זה די טיפשי, לא?
ככה נשים רואות את הכדורגל. באמת.
הם לא מבינות מה הקטע. למה החוקים האלה חשובים, ולמה צריך
לעבוד לפיהם.
למה רצים 90 דקות, למה מכנסיים קצרים באמצע דצמבר, למה הוא לא
מרים את הכדור בידיו אם הוא כל כך מעוניין בו, ואיפה לעזאזל זה
נבדל.
כי זה באמת מגוחך. ברמה הכי הבסיסית שבעולם.
אבל גברים רואים דרך הכדורגל את עולמם. פשוט כך.
יש שם ייצוג מוחלט של כל מצבי החיים(ביחס לטיב המשחק), בתשעים
דקות. על רקע ירוק.
אין חוקיות בין קבוצה טובה יותר או טובה פחות, ועל כן האמרה:
"בכדורגל הכול יכול להיות".
אמרה מדויקת, כי ישנם אינספור מקרים של קבוצות שבאות כאנדרדוג
במשחק בודד, אך לאורך השנה נמצאות במקום נמוך.
שזה בכל ספורט בעולם. תמיד יש הפתעות. אחרת לא היינו ממשיכים
לקיים אותו.
היופי בכדורגל, הוא מרחב טעות השיפוט ומרחב הבחירה של השופט.
הוא מנהל את המשחק בצורה שנראית לו הכי נכונה, ורשאי לטעות.
להפך, זה חלק מהמשחק.
השופט הוא עוד שחקן, אבל עם מטרה אחרת מהשאר. לדאוג שהכול
יסתדר, בדרך שלו. באיך שהוא רואה את הכדורגל, ואיזו אלימות
מצריכה שימוש באמצעים קשוחים יותר.
פועל יוצא מזה הוא השפעה של ארץ מולדתו של השופט. ספרדים
קשוחים, אנגלים פחות, האיטלקים רוצים דם.
שזו סה"כ תופעה מעניינת לכשעצמה.
היכולת של הקהל להשפיע על אופי המשחק, היא כמעט מוחלטת.
הרי על פי מה נקבעת קשיחות השופט? על פי האופי שבו הקהל החליט
שזה עדיין הוגן לשחק ככה.
הגרמנים פדנטים, ולכן המשחק מתוקתק ולא חורג מהחוקה, האנגלים -
פדנטים לא פחות, אבל האנגלים אלימים יותר מטבעם, האיטלקים -
פשוט פאשיסטים. זה באמת הם.
הצרפתים כמו תמיד, חייבים להיות שונים מכולם. כל העולם משחק
הגנתי, אבל רק ליון היא הקבוצה הכי התקפית, והברזילאים? הם
פשוט רוקדים.
שיקוף מוחלט של התנהגות העם, ובדינמיקה מוחלטת להתפתחות
החברתית שלו.
גם על כר הדשא ישנו שיקוף מוחלט וקיצוני מאוד, של טיפוסי
מנהיגים שכל אחד אוהב.
יש לך את החלוץ - הכובש האגדי, שלפעמים רץ בראבאק בשביל לכבוש
את היעד שלו. כולו מונחה אגו.
הוא פה בשביל התהילה. הפרפורמר. זה שמסיים.
הקשר - חשוב לא פחות, אדם שיעדיף, ובעיקר יצטרך, יצירתיות
בשביל לתפקד כראוי. הוא המנהיג החכם והיצירתי ובעיקר רגיש
לסביבה שלו.
המגן - זה שעובד קשה. הוא צריך לעשות דבר אחד. למנוע שהכדור לא
יעבור אותו. הכדור הוא מרכז עולמו, והוא לא רוצה לראות אותו
בצד השני שלו.
זהו המנהיג המתמיד, השקדן. זה שלא מחפש את התהילה, אבל יודע כי
זה תפקידו בחיים. לשמור ולהגן.
השוער- השוער, אם כך, הוא המנהיג האקסצנטרי. המחבל המתאבד.
האדם שהולך עד הסוף, כי ככה.
הוא עובד רק כאשר כל תקווה אחרת אזלה. בגלל זה מותר לו להשתמש
בידיים. כי המשימה שלו היא רחוקה מלהיות אפשרית.







ולך יש את כל המנהיגים האלה, והם מייצגים את העיר, או יותר
רלוונטי, את המדינה.
הגיבורים שלך.
ואז הברירה החד משמעית , ע"פ אוהדי הכדורגל, היא שחייבים
להתפלל בשבילם.
אז הם נפגשים, במקדש, כל סוף שבוע, ומרכזים את כל התקווה
שברשותם, על מנת שיצליחו.
הם עושים זה  את בעידוד, שירה, קללות, ברכות, וכל דבר אחר
שיוצא להם מהפה.
העניין הוא שהם מתפללים בעיקר בשביל עצמם. בשביל כל המנהיגים
האלה מולם, שמשקפים את החלק שלך בהם, את הזדהות הזאת עם השחקן
שמולך.

יש לכם פה דת לכל דבר. עם פלגים, אלימות, תפילות, הכול.

יחד עם זאת, הבעייה עם כל הנושא הכספי שדבר, שבמקרים של
מועדון, האיש לא באמת מייצג את העיר, אלא בה לשחק כי משלמים
יותר כסף.
במצב שכזה, אם תקבילו את זה לדת, זה כאילו לעבור מיהדות
לאסלאם, ואז שוב ליהדות, ולבסוף נצרות, וזה מפני שבנצרות הציעו
לו ביטוח מנהלים.
זאת בדיוק הסיבה שאני אוהב משחקי נבחרת. בגלל הייצוגיות שבהם.
כשאני רואה משחק של ברצלונה נגד באיירן מינכן, אני נטול
סולדריות. אני מעוניין לראות שואו.
בשביל זה אני רואה אותם, ולא את מ.ס. אשדוד, אני לא באמת
קטלוני. לא אכפת לי.
רונאלדיניו לא מייצג בעיניי את בארסה, כמו שהנרי לא מייצג את
ארסנל.
לא כולם חושבים כך. יש כאלה שיקחו להם מנהיגים זרים. בשם
התהילה.
(שזה גם שיקוף של גלובליזציה בכדורגל. שצרפתי ייצג אנגלים?
ברזילאי ייצג ספרדים?)
ופה גם מגיע השוני אל מול משחקי הנבחרת. משחק נבחרת משליך
בהכרח על יחס האוהדים אליך, גם אם תחזור לשחק בקבוצה ממדינה
אחרת. הם ישנאו אותך אם אכזבת אותם(או , ותוכל להפוך לגיבור
לאומי, אם נצחת.
אך לא ההפך.
אוהדים לא שורקים בוז לשחקן שלהם במשחק נבחרת. שחקנים לא
עוברים נבחרת.
ואם כן, אז זה נחשב לאקט קיצוני וחריף מאוד כלפי אותו שחקן.
(ובדרך כלל נובע ברגע ששחקן הטיל ספק באוהדים ובנאמנותם)
כי בנבחרת כולם מתאגדים.
כולם ביחד לאותה הצרה, ולא משנה מה אמרת לפני שבוע בטדי, ואיך
ההוא שיחק בבלומפילד.
משחק נבחרת, זה לא צחוק. חייבים לנצח.
אז במשחק נבחרת, אוהדי הכדורגל בישראל מתפללים. מתפללים בכל
נפשם. שיאללה, הפעם מצליחים.
סוג של תבוסתנות אופטימית.
שיקוף מוזר של העם שלנו, לא?