שדים ורוחות הם תמיד עצובים
ורוחשי נקם.
כאלה הם בי ואצלי עושים עכשיו
עבודת קודשם בידיים מלוכלכות.
בעיניי ארובות עשן כבות
והכל מחשיך מוקדם,
תחינה אילמת לבקש מותם ממני.
אלופת הבריחות, לוחשת תפילות,
שומעת באך והיידן ובלוז,
מתה וחיה וחיה ומתה
לראות אישונים עם שיר ומכחול.
אבל כאן, בין שמיים לארץ,
בין שבת ליום חול,
בין שחור ללבן
בין אני ואתם,
נפל דבר.
מהומה רבותיי, מהומה,
כמו זו שהייתה סביב קוואזימודו.
מתרחקת עד מערב, עד ים
מטבילה אותם, מטביעה.
בסרטי מתח הם תמיד קמים לתחייה,
אמאלה, יש כאן סרט מתח.