[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קובי דבח
/
מועדון מוצאי שבת

הם נשלפים רק בלילה על שתי כורסאות מעוכות, ספת שיזוף אחת
וכיסא נדנדה מעץ כבר נשבר מכובד משקל, אנחנו יושבים שם וכל
אחד יודע את תפקידו: רשע מספר כמה זה הולך לא להשפיע עליו, כי
הוא כבר די ספוג בזה, ורעל כבר מגלגלת אותם אחד לכל אחד
בייחודיות שיש רק לה, כך שכל העולם מתנקז לנייר גלגול אחד,
ואיזה עט בשביל לדחוס. ואני, אני שם רק כדי להתבונן כמו שוטר
שמפקח על התנועה שלכל הח'ברה מנתב אותם למקומות נכונים. הגוש
החום מתפורר עם תזוזת מחוגי השעון, מוסיף שבבים של הזיות
לחיים שלהם בזמן שהוא מתערבב עם שאריות של סיגריה, אח"כ הוא
כבר ימחק תאים אפורים בלתי מנוצלים. בינתיים הבירה שלי מתחילה
להזיע ומשאירה מעגל של מים קרים על השולחן   ועד שהתווית של
הגולדסטאר מתחילה לאבד את אחיזתה בבקבוק כבר יש ריח של מתיקות
בלתי מוסברת באוויר. הניסיון אחרון של עישון אקטיבי מצידי שוב
פעם גרם לי למות, "אל תדאג עוד תצליח, מחייך אלי רשע. "עזוב,
סתם בזבוז של שאיפות מצידי,
ועשן יוצא לי במהירות דרך קנה הנשימה. אני לא מתבאס   רק בורח
אל הבירה שלי חוטף עוד לגימה, והסיגריה מתגלגלת מיד ליד
בהתחלה הם אומרים שזה לא רציני אח"כ הם כבר יתחילו להתלוצץ על
זה שהיא דחפה יותר מידי, בהתחלה זה נראה שהם נורמאלים, גם אני
נראה נורמאלי לחלוטין, למרות שהם טוענים שהעישון הפסיבי גורם
לי להיות יותר דפוק מכולם, ואני יודע שאני כבר תמיד הייתי
דפוק. לאט לאט אתה כבר מבין שהם כבר לא אותו דבר, אחרי שקצת
שטויות נפלטות לאוויר וצחוקים בלתי קשורים בכל רגע, וכל
הכוונות הטובות שלהם מהפעם נעלמו, אז אני רוצה לקום וללכת
להשאיר אותם ביחד, כי בכל מצב אני רק מנסה לתפוס את המחשבות
שלי שכל הזמן מנסות לעזוב אותי כל הזמן. הקלפים נטרפים בידיים
גרושות, ומתחלקים כבר שווה בשווה, מדי פעם הנסיך קורץ לרגע,
כאילו מזכיר לי שאני לא באמת חלק מזה, אבל אני זורק אותו
ומחליף בקלף אחר, מנסה לחפות על הבדידות של אח"כ שכולם ירגישו
את אותה תחושה של ריחוף שמסקרנת אותי ומפחידה אותי כאחד. קצת
לקראת הסוף אני נכנס לאוטו עם כולם והכביש מרחף בקלילות שכזאת
לתוך הגלגלים בדרך לפאב, ואני בוהה בפסים הלבנים שבאמצע, רואה
איך הם נעלמים מתחת לאוטו ואחרים באים במקומם אני מנסה שוב
לשכוח הכול, את כול מה שבעצם אין לי, ואת החוסר ידיעה של מה
לעשות עם החיים שלי. הרוח מכה לי בפנים, השמים השחורים כמו
הריאות של רשע בולעים את האור מהכדור הלבן, ובין הברושים שכבר
נפלו אני אל מוזהב שמדלג בניהם למנגינת מוזיקת   נזירים, הכול
עוצר ברגע ואני נזכר פתאום בשיעורים של בית ספר, איך המרצים
של אל סם הפחידו את כולם בסיפורים על סמים איך שאנשים הופכים
כך סתם לתפוזים ודולפינים, או סתם באמצע החיים קופצים באיזה
דלת של רכב נוסע, אז אני סוגר את הכפתורים של הדלתות כי אני
די דואג לרשע, רעל ולגרושה אבל לה אולי קצת פחות. זהו הכול
נגמר, ההשפעה כבר מתחילה להתפוגג, מחליקה במורד הגרון עם חצי
כוס של גולדסטאר אחרי שצרבה עוד שבב של זיכרון, הגוש הזה
מתכסה בנייר כסף בעצמו למרות שחסרה לו קצת מהקצה של היד, מחר
אולי שוב פעם נשתמש בו בתור תירוץ לראות אחד את השני, אבל לא
בצהרים כי זה כבר מוגזם, ואני, אני אהיה שם כי רציתי חבר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"עוד סלוגן אחד
ודי"






ההוא שהבטיחו לו
שאי אפשר להתמכר
לכתיבת סלוגנים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/12/06 15:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קובי דבח

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה