את הרומן הראשון שלי עם המזרח התחלתי בתיאלנד.
המבע האסיאתי חדור החיים עם החיוך הצהוב שבו את לבי הנודד.
לראשונה מצאתי מקום בו רוחי החליטה להשליך עוגן.
אותו דווקא פגשתי ביומי האחרון בלאוס,
בדרך חזרה לתיאלנד אהובתי.
שקט ומסתורי וגבוה עד מאוד, דיגדג אותי בזכרונות
וגרם לי בלבול לא קטן בכל פעם שמבטי נתקל בדמותו.
באופן לא צפוי ואפילו קצת טורדני הכרנו ונעשינו חברים טובים.
כמה ימים לפני הפרידה הצטיירה לי תמונה, סורייליסטית ולא
רגישה,
על שאני עושה אותה טעות מרירה בפעם השנייה.
בלילה שאחרי התאונה, הקירות סגרו עליי עם סוגר ובריח
ואצבע דימיונית נזפה בי בגלוי שעכשיו יש פה לקח ללמוד.
התייפחתי בשקט ושאלתי כתשובה: "למה אני עדיין חיה והוא לא?"
וכשלא קיבלתי מענה גבר ייאושי.
זמן קצר אחרי נפל לי האסימון
כשבשפה זרה תימצתתי את חיי המגוחכים.
המצאתי תיאוריה מוזרה שאלוהים שלח אותו אליי,
היישר מאוסטרליה הרחוקה, כדי להעבירני מסר חשוב
על משמעות חיי.
נוסטלגיה משונה עוטפת אותי עכשיו על עולמות שונים
ומרחקים עצומים שכבשתי אי שם בחיים אחרים.
ישבתי בכלובי בצורת רגל סדוקה, כולי סמוקה וחסרת נשימה,
כמי שנענשת על לא עוול בחפה, ונציב התלונות יושב לו
במרומי השמיים עם שעוות עננים באוזניו.
כבר שבוע וחצי עבר מאז התאונה,
וככל שמתבשלת בי ההבנה כך נפיחות רגלי מתאדה.
צלילי פעמונים מתקרבים בהדרגה לאוזניי,
כמי שמתכוננים להעירני להליכה מחודשת, להמשך המסע הזה,
עם רגל חזקה ולב שמתחיל להתאחות,
לראשונה בלי להרגיש בגידה באותם פנסים כחולים
שכבו מלפני מספר חודשים.
השדים שלי נרדמים לאיטם ומילות הסליחה
כבר לא נאמרות בצורה מכורה.
הרציונל חוזר ואיתו מגיעה תפיסה חדשה.
זה חזק יותר מאי פעם, וברור לי עכשיו מה עליי לעשות.