תמי צעירה ממני בשנתיים, ואם איני טעה, יש לה היום נכדים בגיל
שבו היא הייתה כשנחרתה בזיכרוני.
זה היה באחד החורפים הברוכים בגשמים, במחצית המאה הקודמת.
השכונה שלנו הייתה בלב הטבע, כשמסביב שטיחי פרחים ופרדסים מלוא
העין. בעיני ילד, היינו מוקפים גבעות ענקיות, עם מערות דורבנים
ומערות של האדם הקדמון.
באותו זמן התחילה תנופת בנייה, והפעולה הראשונה הייתה יישור
השטח. העברת החול מאזור לאזור הייתה באמצעות קרוניות, שנעו על
מסילות ברזל צרות. פועלים מילאו את הקרוניות באמצעות אתי חפירה
והסיעו אותן בדחיפות ידיהם. ואם היה מורד, פועל ישב על הקרונית
ששעטה במדרון ובלם אותה עם בול עץ, שנדחק בין אחד מגלגליה ובין
פס הברזל. זה היה מגרש המשחקים שלנו, ומה שעשינו שם מעביר בי
היום צמרמורת. בלב השטח השאירו גבעה אחת, שעליה בנו מגדל מים
ענק.
הפסקת המשחקים  בצהריים הייתה כשנשמעו צעקות ההורים מכיוון
השכונה. אחד ההורים קרא לילדו, וזה הזכיר להורים האחרים שהגיע
זמן ארוחת הצוהריים, כך שזה נשמע כמעט כמקהלה. יום אחד, בעוד
אנו סועדים, שמענו את הקריאה "תמי" פעמים רבות. אחר כך הגיעה
אמה של תמי, לברר אם ראיתי אותה. לא ראיתי אותה. אני עוד לא
הייתי גדול, אך תמי הייתה קטנטונת, כך שלא הייתה סיבה שנהיה
באותה חבורה. האימא  של תמי המשיכה לעבור בין הבתים, אך תמי לא
נמצאה.
תוך זמן קצר כל השיכון התארגן לחיפושים, כשהילדים מובילים את
ההורים לכל מקום אפשרי. איני זוכר מי מצא אותה צפה באחד
ה"אגמים", שהיה בין הגבעות בשטח. לעולם לא אשכח את האמבולנס
שהגיע ואת פעולות ההחייאה שעשו לה, איך השכיבו אותה על נדנדה,
כמו בשיר "נדנד, נדנד, רד עלה, עלה ורד". פשטו וסגרו את
זרועותיה והוציאו ממנה מים. הצליחו להחיות אותה. אחרי הרבה
שנים, כשלמדתי החייאה, התפלאתי שהם הצליחו להציל אותה, אך עם
עובדות אי אפשר להתווכח.
כשבאתי עם ילדיי לבקר את הורי, קשה היה להכיר את האזור.
מהפרדסים נשארו רק שרידי תעלות השקיה מבטון, מחורשת האורנים
נשארו עצים בודדים בחצר של בית מפואר. הגבעות הענקיות, הן בסך
הכל שטח די מישורי. גם מגדל המים, שהיה לנו כמגדלור, נהרס
לאחרונה.
והפרחחים הקטנים של פעם הם היום הורים וסבים דאגנים. אבל מי
משווה!