1. חוץ  חצר שבט צופים  יום                      .1
קבוצת צופים, נערים בני 16, במדים, עוסקים בבניית מתקנים
מסנאדות, בחצר השבט. ברקע מוסיקה קצבית. מסביב פזורים חומרי
בנייה וכלי עבודה צופיים: סנאדות, חבלים, יתדות, הלמניות,
פטישים, מכושים וכו'. שלומי, אחד מהחבורה, משכמו ומעלה בין
חבריו, מפעיל אותם בכישרון ובחן. ברקע, בשער החצר, נכנסת עדי,
נערה בת 16, במדי הצופים. רונן, נער בן 16, עוזב את הקבוצה
ומקבל את פניה. קובי, בחור בן 18, המדריך שלהם, ניגש אל
שלומי, מסתודד אתו מספר שניות ומסתלק.
שלומי:
חבר'ה, בואו נסיים את המגדל הזה וניכנס לפעולה.
החבורה מסיימת לבנות את המגדל, מתרחצים, אוספים את חפציהם
ונכנסים לחדר שלהם.
2. פנים  חדר בגודל כיתה בבית ספר  ערב                    
2.
הנערים נכנסים ואחריהם קובי. על הקירות עיתוני קיר. במרכז
החדר מפוזרים כסאות פלסטיק וספסלים.
קובי (מרים את קולו):
חבר'ה, שבו, שנוכל להתחיל.
החניכים מתחילים לתפוס מקומות.
קובי:
ביום שישי הקרוב אנחנו נוסעים לרמאללה, להיפגש עם שבט הצופים
שם. נביא להם ציוד, שנקבל מההנהגה הארצית, כמחווה של רצון
טוב.
שלומי (קם ומתריס נגדו):
מה קרה? נהיינו יפי נפש?
חניך א' (אל שלומי):
מה כאן עניין של יפי נפש? הם סובלים מהכיבוש! הם לא יכולים
לצאת למחנות ולבלות כמונו.
שלומי:
אני לא אומר שאנחנו לא צריכים להיפגש אתם, לשמוע אותם, להבין
אותם. אני טוען שקודם צריך להכיר את מה שקורה אצל אחינו.
רונן:
מה מעניין אותי מה קורה אצל אחרים? טוב להם? רע להם? יש לנו
את הבעיות שלנו!
חניכה א':
הוא צודק, אנחנו גם לא יכולים להשפיע, אנחנו אפילו לא בוגרים.
שלומי:
חבר'ה, אנחנו כבר בני 16! מתי מישהו ביקר בהתיישבות בשטחים?
מתי נפגשנו עם "בני עקיבא" כאן, בעיר שלנו?
עדי:
חבר'ה, אנחנו חיים בבועה, לא רואים ממטר ולא סופרים את מי שלא
אנחנו.
האווירה לוהטת, רוב החניכים עומדים, מתווכחים, בזוגות
ובקבוצות. מתיישבים לפי הקבוצות שממשיכות להתווכח.
חניכה ב':
אותם מעניין מה קורה אצלנו?
עדי:
אופס! מעניין אותם. הם רוצים להיות במקומנו! אותנו לפחות לא
מחנכים לשנאה.
רונן:
חבר'ה, אם לא נראה מה יש שם, לא נדע. רק תשכנעו את ההורים שלי
שאין בזה סיכון לילד שלהם.
שלומי:
חבר'ה, שכל אחד יביא אתו מהבית כל מיני מוצרים שמתאימים לחיי
מחנה, בעיקר שימורים וצ'ופרים. נראה להם שיש ישראלים יפים.
חניכים (במקהלה):
- רגע, על מה אתה מדבר?
- להביא מוצרים לבני עקיבא?
... -
קובי (צועק):
אוקיי חבר'ה, תירגעו, התרגיל נגמר!
חניכים:
- מה?
- איזה תרגיל?
קובי:
כן, כן, שלומי עבד עליכם. שמתם לב שאתם לא מכירים את שלומי?
האם אתם בכלל מכירים זה את זה? שבו רגע. תירגעו, תירגעו.
החניכים פונים לשבת, חלק משנים מיקום, צמודים לאלה שקודם היו
אתם בוויכוח.
קובי:
שלומי, כל הכבוד! כל הכבוד גם לכולכם, שלא היססתם להביע את
דעתכם, בקולכם.
רונן אמר משהו שכדאי לזכור. אם לא נראה מה יש שם, לא נדע. אני
אגדיר את זה בקלישאה, דברים שרואים משם לא רואים מכאן.
אז תשכחו מרמאללה. אני אפילו לא יודע אם יש שם שבט צופים.
חניך ג':
אני מקווה שלרמאללה נגיע כתיירים.
קובי:
אינשאללה, בשבילכם. אני בטח אהיה שם עם מדים אחרים, די בקרוב.
בחזרה לעניינים הקטנים שלנו. תחפשו סביבכם אירועים שמטעים
אתכם, שהם לא בדיוק מה שציפיתם שיהיו. באחת הפגישות הקרובות
תספרו עליהם. ותעקבו באי-מייל על העדכונים בעניין מחנות הקיץ,
ותצליחו בבחינות.
3. חוץ  רחוב בשכונה   ותיקה, בתים פרטיים קטנים  אחר
הצהריים   3.
רונן ועדי בדרך מבית הספר אל ביתם. אוטובוס שעקף אותם עוצר
בתחנה שלו. יורד קשיש, נעזר במקל הליכה. הקשיש פונה לכיוון
דלת האוטובוס, מושך סל עמוס בשקיות מהשוק ומניח אותו על
המדרכה. הוא פונה שוב לאוטובוס ומוריד עוד סל גדוש. קשישה
מופיעה בפתח האוטובוס. הוא מספיק לעזור לה לרדת מהמדרגה
הנמוכה.
הזקן מתחיל ללכת בכיוון נסיעת האוטובוס, צולע קלות. הקשישה
אוספת את הסלים ומנסה להשיג אותו.
רונן ועדי מפנים מבט זה לזה, מסמנים עם הבוהן והראש לכיוון
הזוג שלפניהם ומחייכים בהבנה. עדי נותנת לרונן את הטלפון
הסלולרי שלה.
עדי:
צלם אותם ותקליט אותם. מעניין על מה הם מדברים. בוא נעקוף
אותם.
רונן ועדי מזדרזים, רונן מציב את עדי בפינת הרחוב, מביים
צילום שלה. כשחולפים על פניהם הקשישים הוא מקליט אותם. הם לא
הצליחו להבין את המלמולים של הקשישים.
עדי:
בוא נדמיין שיחה ביניהם. אני הסבתא, אתה הסבא. (מדברת
לסלולרי)
אמרתי לך שהיינו צריכים לקחת מונית.
רונן:
מספיק לקטר, כבר הגענו.
עדי:
נראה איזה גיבור תהיה כשאתמוטט. תראה את הצעירים האלה, מעניין
מה הם חושבים עליך, צועד לפניי, בידיים ריקות.
רונן:
תראי את הצעירים האלה, אפילו לא מציעים לנו עזרה.
עדי, את חושבת שהם התכוונו שאנשים ברחוב יעזרו להם?
עדי: מה פתאום?! אם היינו בחאקי אולי הייתי בדילמה.
4.      חוץ    רחוב, כניסה לבית פרטי קטן  כעבור מספר
דקות 4.
רונן ועדי עוקבים אחרי הקשישים. הקשיש פותח את דלת הבית,
משאיר אותה פתוחה ונבלע בבית. הקשישה חולפת בכניסה ואינה
סוגרת את הדלת.
עדי:
נמשיך?
רונן:
בוודאי.
הזקנה חוזרת לפתח הבית וסוגרת את הדלת. רונן מסמן לעדי בניע
ראש.
רונן:
קדימה!
5.            חוץ  חצר הבית  מספר דקות אחר כך.            
 5.
הנערים מתגנבים לחצר הבית, מציצים מהחלונות. מגלים את הזקנים
במטבח. הזקן יושב ברווחה בכיסא, משיב רוח   על פניו בעיתון
מקופל, נאנח. הזקנה מסדרת את המוצרים בארון ובמקרר. רונן
מייצב את הטלפון, מצלם.
קשיש:
כוס תה הייתה מחיה נפשות עכשיו.
קשישה:
נודניק היית ונודניק תישאר.
שומעים שריקת קיטור מקומקום מים. הזקן קם מהכסא, עובר ליד
אשתו, מלטף את ראשה, מכין שני ספלי תה ומביא אותם לשולחן.
הזקנה בינתיים מסיימת לסדר את המוצרים, מניחה צ'ופרים לילדים
על מדף מעל השולחן.
הזקנה ניגשת אליו, חולצת את נעלו הימנית, מרימה את המכנס
השמאלי שלו ומשחררת פרוטזה. היא מביאה לו נעל בית וקביים.
קשישה:
סוף סוף הנכדים באים לשבת.
רונן (לוחש):
עדי, הספיק לי. בואי.
הצעירים מסתלקים מהחצר