היא פסעה בשביל מכוסה השלג, מביטה סביבה בחשש. עיניה מלאות
הכאב, מדלגות על פני העוברים והשבים. כרגע, כל אדם הוא אויב
פוטנציאלי. היא צריכה לשים לב לכל מה שקורה סביבה, לתת עינה על
כל המתרחש, בין אם זה בטווח ראייתה או לא, היא צריכה להיות
דרוכה. שרה יודעת שאם לרגע דעתה תהיה מוסחת הכל ירד לטמיון. כל
מה שעמלה בשבילו במשך שבועות, ייעלם.
היא המשיכה ללכת, תרה בעיניה אחרי סמטה צרה ומוגנת מפני הקור
ומפני האנשים הרבים. לפתע עיניה אורו מעט, היא מצאה פינה שקטה
לשבת בה. היא התקדמה במהירות, ממשיכה להיזהר מכל אורב שלא
יבוא. התמקמה בפינה המרוחקת והמוגפת ביותר ופתחה את מעילה הדק
והקרוע, שהצליחה לתפור בו כיס אחד בצד ימין, כמו שהיה במעילה
הישן, בבית. רק לפני שבוע היא מצאה את פיסת הבד הקטנה הזו, על
האדמה ליד הצריף שלה. מיד השיגה חוט ומחט ותפרה את הכיס.
כשנזכרה בכך עלה חיוך קטן על בדל שפתיה, מדגיש את העצב בשאר
פרצופה. היא נזכרה לפתע לשם מה נכנסה לסמטה הצרה והושיטה ידה
אל עבר הכיס, מוציאה משם פרוסת לחם קטנה. התבוננה בה כממתיקה
סוד.
"חלוקת אוכל!" היא נזכרה בקריאה הצורמת. הקריאה המבשרת על מנת
האוכל היומי. אם אפשר לכנות זאת אוכל. היא פילסה דרכה בין שאר
המורעבים, מחזיקה בידיה חפץ כלשהו בחוזקה. ניגשה אל אחראי
החלוקה והגניבה את החפץ אל תוך ידו, הוא בתמורה הגניב חזרה
לתוך ידה משהו לא ידוע. רק כשדרכה רגלה על מפתן הצריף פתחה את
ידה הקפוצה לרווחה והסתכלה. 'הרווחתי עוד פרוסת לחם, גם ככה
איני צריכה את המחט עוד' חשבה והכניסה מיד את הפרוסה לתוך הכיס
המאולתר. היא שמרה אותה לאירוע מיוחד.
שרה ניעורה מזיכרונותיה והתרוממה מעט כדי להמשיך בהליכתה
כשלפתע קלטה בזווית עינה דבר מה ושלחה ידה אל תוך השלג במהירות
ומשם אל פיה. פיסת דשא קטנה שאף אחד לא ראה. 'התמזל מזלי
השבוע' חייכה לעצמה.
היא נעמדה והתחילה לפנות לכיוון הרחוב הראשי. היום היא צריכה
ללכת לרופא המחנה, היא ידעה. אם לא תגיע, סופה יהיה כשל נעמי.
קיר המוות...
כשנכנסה אל ביתן הרופא היא הביטה סביבה. בקירות, באחיות,
ברופאים המתרוצצים. האחיות התבוננו בה חזרה, בוחנות את
התנהגותה.
אחת האחיות ניגשה אליה, מהוססת, הבעת תמיהה נחה על פניה ושאלה
אותה אם היא באה לבדיקות.
"כך אמרו לי" היא ענתה בצייתנות.
"כנסי לפה והרופא ייכנס מיד" האחות פתחה את דלת אחד החדרים.
היו שם מיטה, כיסא, שולחן שעליו דפים ועטים, מחשב, ארון ספרים
וחלון. הרבה זמן עבר מאז שהתה בחדר מטופח כל כך, שהרוח נושבת
בו. כבר הספיקה לשכוח איך לסדר את שערה אחרי המשב הראשון.
"שלום" הרופא נכנס לחדר והבהיל אותה מעט.
"שלום" פלטה בשקט וחשבה 'איני מבינה. רק לפני כמה ימים הייתי
אצל דוקטור מנגלה. הוא בדק אותי והכאיב לי די והותר. לשם מה
בדיקה נוספת...?'
"שכבי פה על המיטה ואל תפחדי. אולי זה יכאב מעט, אולי קצת
ידגדג" אמר הרופא והפנה ידו כלפי המיטה.
היא נשכבה, עוצמת את עיניה בחוזקה. היא הרגישה מכשירי מתכת קרה
עוברים על עורה, על בטנה. תקתוקים מוזרים באוזניה. 'לא לשאול'
חשבה, עוצמת עיניה חזק יותר.
"את יכולה לצאת" אמר לה הרופא אחרי רבע שעה שדמתה בעיניה
כנצח.
היא פקחה את עיניה וירדה מן המיטה, יצאה מן החדר ופסעה במהירות
אל עבר דלת הכניסה.
"גברתי! גברתי!" צעקה אחת האחיות. "חכי פה כמה דקות לתוצאות".
היא התיישבה על הכיסא הקרוב ושתקה.
כעבור מספר דקות יצא רופא נוסף מחדר צדדי ואמר בקול "שרה
בלומברג?"
שרה ניגשה אליו ושאלה בלאט "כן...?"
"את בהיריון." אמר הרופא.
"מה?" תמהה לרגע.
"את בהיריון. מזל טוב" חייך אליה הרופא.
שרה מיששה את מעילה. מעיל פליז חם ומפנק. התבוננה בתג שמו של
הרופא שנצמד לחלוקו הלבן. 'ישראל כהן' נכתב עליו.
"תודה. תודה רבה" אמרה ויצאה במהירות החוצה, אל ביתה.