כשהוא הלך כבר לא נותר לי ירוק בעיניים. הוא איים עליי ללא
הפסקה, בכל פעם שצצה לה דמעה קטנה וחסרת אונים הוא איים: "אם
תבכי ייעלם לך כל הירוק בעיניים. הדמעות הן כמו שפכטל, מקלפות
לאט לאט את הירוק, וכמה שתבכי - ככה יהיה לך פחות ירוק." אני
חשבתי שזו סתם בדיחה, סתם משפט כזה, כמו בסרטים, שהבחור אומר
לבחורה והבחורה מנגבת את הדמעות על כתפו והם מתנשקים. שיתפתי
איתו פעולה, בכל פעם ניגבתי את דמעותיי ונשיקתי אותו ופתאום
הכל היה בסדר. אין צורך לבכות והלב מאושר.
כשהוא הלך הכל היה שונה. בכינו אחת מול השני ואמרתי לו "אסור
לך לבכות. מה יהיה בגורל הירוק?" והוא ענה באדישות שבכלל אין
לו ירוק בעיניים, ומותר לו לבכות כמה שהוא רוצה. הוא לא ניגב
את הדמעות שלי ונישק אותי. הוא לא חיבק אותי חיבוק חם ואוהב.
הוא בכה ואני בכיתי, ואז הוא קם והלך. כשהוא סגר את הדלת אחריו
רצתי למראה והסתכלתי על הבבואה שלי. הירוק נעלם. הוא הלך ולקח
איתו את הירוק שלי, את הזיק שלי, את האהבה שלי. כשהבנתי שאין
עוד ירוק, ואין אותו, פרצתי בבכי. לא סתם בכי, בכי של ילדים.
שאי אפשר לנשום. שכואב בריאות. שכואב בראש. כשמבינים שבאמת
הפסדנו. כשנשבר הלב. לא היה דבר שהיה יכול לגרום לי להפסיק
לבכות. ניסו הכל, ואני ישבתי שעות ובכיתי. לא הצלחתי להבין -
"מה עשיתי?" רגע אחד יש לך ורגע לאחר מכן אין. פשוט אין. אין
אותו, ואין ירוק. ואין סיבה שבעולם להפסיק לבכות.
כשהוא הלך כבר לא נותר לי ירוק בעיניים. אתם יודעים מה? אני
יכולה לחיות בלי ירוק בעיניים. זה בסדר. בכל מקרה היה לי כל כך
מעט. אני לא צריכה ירוק, אפילו שזה יפה, ותמיד שרו שירים על
הבחורות עם השיער הבהיר והעיניים הירוקות. אפילו שלא אכבוש
לבבות בלי ירוק בעיניים. אני לא מעוניינת לכבוש לבבות. רק לב
אחד אני רוצה, והיה לי אותו, וויתרתי עליו. ככה סתם. בלי סיבה.
אני יכולה לחיות בלי ירוק בעיניים, אבל אני לא יכולה לחיות
בלעדיו.