כולם בקהל הסתכלו עליה. עיניה הכחולות בהקו יותר מכל הפנסים
באולם. מהצד, היא נראתה כמו מלכת קרח יפהפייה ומסתורית מיקום
מקביל. היוצרת המבטיחה הרימה אצבע ארוכה ומלאת החלטיות כדי
לנסוך שקט ולהרגיע את שאון מחיאות הכפיים הבלתי פוסק. " האמת
שהכנתי נאום " היא פנתה להמון הרועש, תוך שהיא מוציאה דף פוליו
מקומט. הנאום עצמו נכתב דקות בודדות לפני הטקס, אך את המידע
הזה, כמו דברים רבים אחרים, שמרה לעצמה.

היוצרת המבטיחה החלה לקרוא את הנאום והרגישה שהמילים משיגות את
קצב נשימותיה. בילדותה נהג סבה האהוב לומר לה: "היזהרי, את
בולעת את המילים". על אף כל השנים שחלפו מאז, היא התקשתה
להחביא את התרגשותה. היוצרת המבטיחה עצמה את עיניה ונדדה
במחשבותיה. היא עשתה זאת פעמים רבות כשהרגישה צורך לברוח
מסיטואציות מלחיצות לדמיין מציאות אחרת. השטיח האדום, הצלמים,
העיתונאים וענן התהילה שאפף אותה לא יכלו כולם למחות את כתמי
זיכרונה. נטייתה לזכור את כל אותם דברים שכולם אמרו שלא שווה
להתעכב עליהם נותרה עדיין חלק בלתי נפרד ממבנה אישיותה. קרונות
הרכבת שלה תמיד עצרו בתחנות בלתי צפויות וספגו מטחי נוסטלגיה.
הלב העדין שלה הכיל את הכל.

זיכרונות ילדות מתוקים לצד לקחים ומסקנות הנלמדות בדרך הקשה
והמחשלת. אנשים קטנים שמגייסים את כל הרוע והדרגות כדי להכניע
את נפשה. הרצון הנצחי שתמיד קינן בה להפוך כל סלע עיקש וכל
גרגר חול על פני הפלנטה רק כדי לגלות כבר את עצמה, וכמובן -
הבחור ההוא שהכירה ימים מעטים לאחר שיחרורה מצה"ל, היטיב לקרוא
את הבדידות בעיניה והיה מקסים ופיקח מספיק כדי להסיר את כל
חומות ההגנה שטיפחה לעצמה.

היא נזכרה כיצד הראה לה את קסיופיאה בעלת הזנב באמצע אותו לילה
חשוך ותל אביבי על שפת הים. איך סיפר לה על הסרטים שלו שזוכים
עכשיו להכרה בינלאומית. הוא התעקש שטלפתיה מלאה בין בני אדם
היא צעד הטכנולוגי החיוני הבא ואיך הצרה על דעותיו הנחרצות.
היוצרת המבטיחה שהייתה באותם ימים רק יוצרת, אמרה לו שלפי דעתה
מקור כל הקסם בעולם הוא המחשבות הכמוסות שכל אדם שומר לעצמו
וחושב עליהם לפני השינה. " אז על מה את חושבת עכשיו?" הוא שאל
אותה ומיהר לנשק את צווארה בלהט. היוצרת של אז, לא זוכרת מה
בדיוק ענתה לו אבל רק יודעת שבאותם רגעים היה עוזר לה מאוד לו
ניחנה ביכולת המדוברת לקרוא מחשבות. אולי אז הייתה יודעת שלא
ליוותה אותו שום מחשבה מעמיקה לגביה, למעט, כמובן ? תיכנון
מדוקדק של תוכניתו הדגולה לפרטיה. איך יפשיל את חצאיתה
הסקוטית, איך ילכו לדירתו רחבת הממדים בפלורנטין, איך תספק את
יצרו ותהיה עוד לילה חד פעמי. מזל שהיוצרת הצליחה לעצור את זה
בזמן.

היוצרת המבטיחה האמינה שרבים בקהל לא יראו את הצלחתה בעין יפה.
רוחשי המזימות יארבו לה בכל פינה. הטוקבקים באינטרנט יגעשו
בפרטי רכילות עסיסיים שמטרתם לציין איך מברווז מכוער הפכה
לברבור יפהפה, אולם היא עדיין שמרה על זקיפות קומתה.היא נגעה
בעור שנמצא מאחורי המרפק שלה. לפני כמה ימים ישבה עם בתה
במרפסת והסבירה לה שרוב האנשים מנסים לפתח כל חייהם עור של פיל
ולא יודעים שכבר נולדו איתו מראש. היא ידעה שניחנה ביכולת
המופלאה לפרוח במקומות הכי מדכאים ולהתעלות מעל כל הזיוף
והצביעות ושאיש לא יוכל לסכל את שמחת החיים המתפרצת שלה.

היא גם ידעה בודאות שאין בכוונתה להיות דמות נשכחת. היא חשבה
רבות על המוות שלה. היא רצתה שהשם שלה יהיה חרוט על המצבה
בפונט סטנדרטי ושיכסו אותה הרבה פרחים אבל לא רצתה שום הקדשות.
היא קיוותה לדעת ולשמוע עוד בחייה שגרמה לאנשים להרגיש והשפיעה
על חייהם באופן ניכר.

לפתע פתאום זיהתה היוצרת המבטיחה את הבחור ההוא בקהל. הוא
עדיין הגדיר את עצמו כיוצר מחונן. הוא חייך אליה והיא הבחינה
לפתע ששיניו שהיו פעם צחורות ויפות התכסו כעת בשכבה סגולה. היא
הביטה בו ולפתע לא מצאה בו כל קסם וחן, רק ריקנות. היא ראתה את
הסרטים שלו ולא הרגישה שנשימתה נעתקת היא ידעה שייעלם מהעולם
כטבע הדברים ולא יותיר לבבות נפעמים. היא הישירה מבט נוקב אל
הבחור ההוא. קולות שיחת הטלפון האחרונה שקיימו לפני שנים רבות
הדהדו בראשה. תנועות שפתיה לחשו לו בפעם השנייה "אני ראויה
ליותר".

רגליה הדקיקות עמדו ביציבות בקדמת הבמה. היא ראויה לכל זה ואף
ליותר. היא קטפה את הפרס המוזהב וחייכה למצלמות כאילו מאז
שהגיחה לאוויר העולם הייתה נערת זוהר פוטוגנית.

דקות לאחר מכן נכנסה למכוניתו הכסופה של בעלה. הוא נישק את
צווארה באהבה. " היית מדהימה הערב" הוא אמר לה והיוצרת המבטיחה
ידעה שלא תזדקק לטלפתיה כדי לבטוח בכנות מלותיו. היא זרקה את
תיק הפנינים שלה על המושב האחורי, הניחה את הפרס בתא הכפפות
ופיזרה את שיערה על כתפיה. " את רוצה שנצא לחגוג? דיברתי עם
אמא שלך, היא אמרה שהילדים שלנו כבר מזמן בארץ החלומות" הוא
ליטף את צמרות לחייה. " לא, לא" מלמלה היוצרת המבטיחה ונשענה
לאחור. " בוא פשוט נחזור הביתה. אני רק רוצה לישון ורק רוצה
אותך" היא השיבה לו בפיהוק. " את זן נדיר, את יודעת? " לחש
בעלה באוזניה. דמעות קטנות ועגולות הבליחו מארובות עיניה.
המכונית הכסופה פנתה לכיוון הרחוב המואר.