נולדתי בכפר. במקום די מרוחק מכאן, במקום רחוק מספיק כדי
להיות שונה לעולם, אבל לא רחוק מספיק כדי להיות מיוחד. סתם
מקום. אם שואלים אותי איפה אני תמיד אומר ליד הכנרת. זה לא
ממש נכון.
רוב הימים עברו בסנדוויצ'ים עם שוקולד, שלוש מקלות וקרב
כריות. בקיץ היינו הולכים הרבה לבריכה, היינו אוכלים ארטיקים,
בדרך כלל קרח. כולם היו לוקחים לימון או אננס, אני דובדבן.
היינו עושים תחרויות צלילה, תמיד ניצחתי, ולא בגלל שהייתי
יותר טוב, פשוט הצלחתי לשקוע במחשבות. נהניתי מהשקט. את שאר
היום ביליתי בכניעה לחום המרדים, על הספה המשובצת הקרועה.
יום אחד זרקנו אותה מתחת לבית והיא התמלאה פשפשים.
כשואלים אותי איך ומתי התחלתי לצייר, אין לי באמת תשובה, אבל
הזכרון הכי חד שלי מכל העניין הוא דינוזאורים ירוקים בפוזה די
מטופשת על קיר הגן המתפורר, אולי שם הכל התחיל? כנראה שלא.
העלים הירוקים הפכו צהבהבים, נשרו, וכך העונות עברו. משחקי
הילדות הפכו לנחלת העבר, טיפולי שיניים החליפו את
הסנדוויצ'ים, ניצני הציניות החלו לבצבץ במחשבותיי. יום אחד
נסענו ולא חזרנו לשם.

הבית החדש היה גדול יותר, היו בו כבלים, מקלחת משלי, ולא
הייתי צריך לאכול יותר בחדר-אוכל. אבל משהו היה חסר.
כבר לא היה מקום שקט לשקוע בו במחשבות, אז הן נאגרו בראש,
ובעיקר בלב. הבדידות עשתה את שלה, ותנומות הצהריים הנעימות
הפכו למכתבי בכי לכרית.
רציתי לחזור אבל ידעתי שזה לא יקרה, כי אמא אמרה שזה קשור לכל
מיני דברים כמו עבודה ובית ספר ושם בערך הפסקתי להקשיב. אז
כבר לא הצקתי לה, והכרית ספגה קצת יותר.
אמא ידעה כל הזמן, אף פעם לא חשבתי עליה, על כמה קשה לה איתי,
עם השקט, הכעס, עם השקרים. יום אחד היא זיהתה דמעה בזווית
העין הכחולה. היא איימה, בצורה אמהית, שתחטוף התקף לב אם לא
תדע למה אני בוכה. אמא שרדה את הלילה, הייתי בטוח שלעולם לא
תבין.

מתישהו בתקופת הבר מצווה הכרתי כמה ילדים שהיום אני מכנה אותם
חברים, ויותר חשוב, הכרתי אותה. היא לא הייתה ילדת פרפרים,
וגם לא דמות מספר. האחרים לא ממש שמו לב אליה, אבל לא בצורה
קלישאית. הם חשבו שהיא פשוט רגילה. יכול להיות שהיא באמת
הייתה רגילה, אבל אני החלטתי, מכל הבנות, להפוך אותה למיוחדת,
וזה כל מה שמשנה.
משהו בה משך אותי - אולי זה העור החיוור שלה, שחיפש מגע חם,
או נקודות החן העדינות, או העיניים החומות הנוצצות, אני כבר
באמת לא זוכר, והחלטתי שלא לחטוא בשקר, לפחות לא לגביה - אז
נשאיר את זה ככה.
היא, ממש כמו באגדה, לא ממש שמה לב אליי, וזה רק הגיוני, כי
לא ממש בלטתי. ערב אחד החלטתי שהגיע הזמן, כולם כבר ידעו חוץ
ממנה אז לא היה מה להפסיד... לא ידעתי אז שזה קצת יותר מסובך
כשמתגברים.
הזכרונות מאותו חורף היו חמימים ופשוטים - ידיים נפגשות
ומבטים נסתרים, בובות פרוותיות וסרטי קומדיה חלשים.
מהר מאוד זה נגמר, וכל אחד המשיך בדרכו. התחלתי לצייר באופן
רציני, בכל זמן שיכולתי, לא רציתי לחלוק את האיורים עם אחרים,
למרות שבסתר נהניתי מהמחמאות.
השנים הבאות החלו בשגרה של החלפת חברים לא-שגרתית, התנוונות
ובדידות, וכעס. התבגרות.

ישועה. יום אחד פשוט התחלתי להירגע, לרדת מהעץ, יותר נכון
לצאת מהמערה. טוב, זה לא באמת קרה ביום אחד. אבל הזכרון שלי
לא מיטיב עמי. מצאתי לעצמי מקום קצת יותר יציב בחיים. נעלתי
את מגירת מכתבי ההתאבדות שבראשי, והתחלתי לדבר כמו בנים אחרים
בגילי, בעיקר כדי לא להרגיש שונה.
עשיתי כאילו מעניין אותי שמישהי עם חולצה קצרצרה עברה לידי,
התחלתי להתלבש יפה, אפילו הכרתי כמה בנות. זה לא היה רע, פשוט
לא אני. הסיגריות גם לא היו ממש אני, וגם לא האלכוהול, אבל
לפחות שם שכחתי שאני שייך למקום אחר, לפחות שם לא הייתי צריך
להתמודד עם זכרונות כואבים של דברים שלא באמת היו.
חורף עבר בנשיקות חמימות ושוקו במחבואים של שמיכות עבות
ושקרים עבים אף יותר, ובקיץ הכרתי אותה שוב. היא לא הייתה
שונה בכלל, ומתחת למשחקים גם אני לא. היא פשוט הייתה רכה
יותר, מעודנת יותר. אז עוד לא ידעתי שהיא בת זונה.

השיער שלה היה ארוך יותר, והגיע עד לכתפיים, עד לאיזור שממנו
החזה השופע שלה לא היה רחוק כל כך. תמיד אמרתי לה שיותר יפה
פזור, אולי זה בגלל שאהבתי להמשיך את קו השיער ולנדוד מטה.
היא בטח ידעה, ונהנתה מתשומת הלב, לא שהיא הייתה אומרת משהו
בכל מקרה.
למרות שאני שונה מרוב הבנים, עדיין נהניתי להפשיט בנות בראש
שלי, לחוש באצבעות הדמיון שלי את העור הרך, לנסות להגיע
למקומות אסורים ועדינים. תמיד ידעתי איפה נעים, ובגלל זה לא
הרבה אמרו לי לא, אפילו שהיה מוקדם. היא הייתה שונה, אפילו לא
רציתי לדמיין אותה ככה, רציתי שבפעם הראשונה זה יהיה אמיתי.
רציתי שהיא תראה אותי עירום, רציתי לחשוף בפניה את כל הפצעים.
תמיד היה לה מישהו, וכשלא היה, פחדתי לעשות משהו. הייתי מוכן
לשמוע לא, אבל לא הייתי מסוגל ל'כן', לא לאכזבה, להתנפצות של
אשליות מבריקות של ימי שמיים ורודים ושקיעות של שירי בלוז.
פספסתי את ההזדמנות שחזרה שוב ושוב, בעודי עסוק בחלומות על
רגעים דמויי סרט, שהיו יכולים להתגשם אם לא היה מאוחר מדי.
נהייתי טוב בציור, טוב מספיק כדי לקנות עפרונות אמיתיים, טוב
מספיק כדי לנסות את מזלי באיור של בנות מתחלפות, יפות אך
משמימות, ואף יותר משמימות בקריאות ה'וואו' הכה-צפויות. למרות
זאת ויתרתי על בית ספר לאמנות. תמיד ראיתי את עצמי פילוסוף,
או לפחות ביולוג ימי, רק היום אני מבין שזו טעות.

כעסתי כשראיתי אותה עם בנים שלא הגיעו לה לקרסוליים, שלא יכלו
להבין את הנפש המתוסבכת שלה, שהפשיטו אותה בראשם, בנים שלא
יכלו לתת לה כמוני.
יום אחד, או לילה אחד, באביב-חורפי היא נפרדה מאחד מאותם בנים
שמוטי לסת, רפויי מחשבה, ופנתה אליי לתמיכה. הייתה לי הרגשה
מיוחדת הפעם, כאילו כוכבים וזמנים הצטלבו בצורה די מדויקת,
מדויקת מספיק כדי שאוכל לנסות את מזלי. לא רציתי לנצל אותה
במצב פגיע, אז חיכיתי קצת, בסוף זה קרה.
אחרי פגישה ביום גשום והוליוודי להפליא, הבנתי שגם היא תמיד
חשבה על זה, ועל כמה שהיא כמוני, ושתמיד יהיה לנו טוב כי זה
אנחנו. לא התנשקנו, משהו שהיא אמרה סלל חומת לבנים בין
השפתיים הרכות שלה לשלי. בכל זאת הרגשתי שיש משהו.
זה החזיק יום וחצי. נפרדנו בצורה די פשוטה, ציפיתי ממנה ליותר
מ"אנחנו צריכים לדבר". היא הסבירה, זה לא עזר. היא אמרה שהיא
פשוט לא אוהבת כמוני, לא האמנתי.
הרגשתי רע. כל כך רע, שלא היו לי דמעות. הכרית שלי חיכתה יום
וליל לאהבה רטובה, והתאכזבה.
התחלתי להתאמן, להתייפייף, להתנהג כמו אותם שמוטי-לסת, רפויי
מחשבה, נהייתי אדיש, קשוח, גברי. זה משך בנות אחרות, לא אותה.
הרגשתי כל כך חסר אונים, רציתי למות. רציתי למות בגבורה, כמו
סמוראי, בגאוות הקרב, או באסון. רציתי להיות מיוחד. רציתי
שהיא תראה אותי מת ותבכה, ותגיד שטעתה, וכמו בסרט, תנסה
להחזיר את הזמן לאחור. רציתי שתסבול.
היא לא סבלה כל כך, מהר מאוד מצאה את מקומה עם אחר. הוא לא
היה נורא, הוא פשוט לא היה אני. היא התעלמה ממני. התנתקנו.
התפזרנו ברוח שוב, כמו שני עלים יבשים מאותו עץ.
זה היה יכול להיגמר שם, אבל החלטתי שהיא חשובה מדי. לאט לאט,
במאמצים שלי, חזרנו אחד לשני, לשורשים, לידידות. למרות זאת
מעולם לא רציתי לחשוף בפניה את הפצעים יותר.
מעולם לא דיברנו עלינו יותר. נדדנו רחוק, לעולמות אחרים,
לסרטים, לציורים שלי, לסיפורים שלה. דיברנו בשפות שונות.

הציורים שלי כבר ריקים, ובאירוניה מושלמת המילים שלה כל כך
חזקות. מקנא בה, רוצה לחזור לכתיבה, לפילוסופיה, לתמימות,
למכתבי הדמעות לכרית.
בקיץ אני הולך לים או לבריכה, שוקע במים ובמחשבות בעיניים
עצומות, משחרר את העצבות שמאיימת לבלוע את כל מה שאמיתי בי.
בחורף אני עדיין יושב מול החלון, מחכה לה...
אבל מתעורר ליד אחרת.

- תמיד רציתי להצליח לכתוב משהו אמיתי וטוב, הסתפקתי באמיתי -