היא נמצאת בחדר.
חדר בעל ארבע קירות.
אטום,קר,מבודד,שקוף.
היא דופקת בחוזקה על הקירות,אך לשווא.
הם חושבים שהיא רק מתוסכלת.
היא מרגישה שהם מסתכלים עליה מבחוץ,
מלמעלה,
כאילו הם שווים יותר,מבינים יותר,חזקים יותר.
הם בוחנים אותה שוב ושוב.

מבינים,
חושבים שמבינים.

יודעים,
חושבים שיודעים.

הם חושבים שהם מכירים,
הם חושבים שמבינים, שמרגישים שחשים כמוה.

היא אינה מוציאה ולו הגה אחד, היא לא רוצה שהם יכירו אותה,
היא מפחדת,
מזילה דמעה,
שוכבת שם בשקט.

הם כבר הבינו,
היא מתוסכלת וממורמרת הם אומרים, חסרת אופי מפצירים ללא הרף.
פשוט בובה על חוט.

המילים דוקרות,
נשימה ועוד נשימה,
היא הולכת ודועכת.

מנסה להחזיק בעוד טיפת אוויר,
ורק להסביר,
שהיא לא אותה אחת שהם חושבים.

אבל הם חושבים שהיא לא מבינה,
דופקים על הקופסא,
מנסים להוציא עוד טיפת כאב,
אבל היא שוכבת,
כל הגוף רפוי,כאוב,
והנשמה כבר שורפת.

היא יודעת,
היא מבינה,
היא כואבת,
היא חולמת,
היא לא מה שהם חשבו.

ואז במעט כוחותיה,
רגל ועוד רגל,
קמה ומחליטה להתמודד,
המחנק בגרון שורף,
חוסר האוויר משתלט,
אבל היא נאבקת,
היא תוכיח להם שהיא לא חלשה,
היא תוכיח שגם לה יש חלומות,
היא תוכיח שגם היא יכולה לפרוץ גבולות,
היא תוכיח שגם לה יש רצונות,
היא תוכיח שהיא שמחה,
היא תוכיח שהיא יכולה להיות מאושרת,
היא תוכיח שהיא מתמודדת,
היא תוכיח שהיא לא נופלת.

היא תוכיח לכולם שהיא לא מה שהם חשבו שהיא.
היא תוכיח שהם לא יגלו אותה,
היא תגלה את עצמה,
ותפרוץ את הקופסא.