השעה 11:35, ואילנה מאחרת כבר לתורנות שלה.זהו אמצעו שבוע של
שמירת לילה בבתי הילדים. דווקא הלילה התורנות יצאה ממש בזמן,כי
היא בדיוק באה אחרי עוד ריב עם ברוך, ולא בא לה להיות איתו
הלילה. היא יוצאת מפתח הדירה ומסתכלת מסביב, בטח כל הקיבוץ שמע
אותנו צועקים, היא חושבת. אפשר יהיה להשלים כבר מחר. בחדר
השמירה כבר מחכות לה נורית שתהיה איתה כל המשמרת, וחנהל'ה
שחיכתה שהיא תבוא. "אני מצטערת, שוב זה ברוך עם השטויות שלו"
היא אומרת, ושתיהן מהנהנות בהבנה. "כבר אמרתי לנורית על הכל,
רק אל תשכחו לבקר בפעוטון יפה, הבן של פינגולד חולה, ואימא שלו
ביקשה שנשים לב, היה לו חום מאוד גבוה בערב."; אומרת חנה'לה
והולכת. "בדקת את היומן?" אילנה שואלת, "תבדקי, עוד לא
הספקתי". ביום רשומים בצורה לאקונית אירועים קטנים, בגן זה וזה
בכה ילד, בכיתה הזאת והזאת היה רעש, שום דבר מיוחד. הפעם
האחרונה שעברו בבתי הילדים הייתה בשעה 10:00 ואילנה מחליטה
שטיול לילה לכל בתי הילדים אולי יצליח להרגיע אותה, אחרי
הדברים הקשים שברוך הטיח בה. "את מתנכרת אלי; את מזלזלת ביחסים
בינינו; ככה לא מנהלים חיים משותפים" הדברים עוד מהדהדים לה
בראש כשהיא נכנסת לבית התינוקות. יש בבית התינוקות ריח מחנק,
והוא שקט מאוד כמעט שקט מידי התינוקות ישנים, ואפילו קשה לשמוע
אותם נושמים כשברקע מזמזת לה תאורת החצר. אילנה ממשיכה הלאה.
הקיבוץ גם הוא שקט, שקט מאוד. אילנה הייתה רוצה אות חיים,
שהקיבוץ יראה לה שהוא עדיין חי, אבל זמזום תאורת החצר הוא
התשובה היחידה שאילנה מקבלת, כשהיא נכנסת לגן יפה. בכל חדרי
השינה יש מנורות כחולות, ואילנה יכולה לראות את הילדים כשהם
ישנים להם, בגוון כחול, במיטות. כמו חיילים, היא חושבת, עם מדי
השינה האחידים, השמיכות והמצעים הלבנים והאחידים עד כאב. היא
אינה יכולה לדעת מי ישן בכל מיטה, אלא בזכות אותו הפתק שרשום
על העץ בדופן המיטה, פשוט כל הילדים נראים אותו הדבר באור
הכחול הזה. בקבוצת רקפות, הלוא היא כיתה ג', היא מוצאת את
אורי, הבן של רענן יושב על כיסא בחדר האוכל. "למה אתה לא
במיטה?" "אני צריך פיפי". "אז לך תעשה, ותלך לישון". "יש ג'וק
בבית שימוש, ואני מפחד להיכנס". אילנה הולכת לבית השימוש, האור
מסנוור אותה, אך שום ג'וק אינו בסביבה. "הכל בסדר, בוא תיכנס,
ותלך מיד לישון". היא חוזרת לחדר השמירה. האינטרקום, שדרכו
אמורות שומרות הלילה לשמוע ממה מתרחש בכל בית ילדים, כדי
שיוכלו לעזור לילד במצוקה, מזמזם, ומהווה רעש רקע קבוע
לשומרות. "אני שמחה שחזרת", נורית אומרת, "יש לי כל כך הרבה מה
לספר לך". נורית בחורה נחמדה, צעירה מאילנה בחמש שנים, וגדלה
בקיבוץ. אילנה שהגיעה לקיבוץ אחרי שהתחתנה עם ברוך, ומצאה
בנורית חברה, כי לא חסרות בחורות בקיבוץ, שעד היום, אחרי 10
שנים עוד מסתכלות על אילנה כאחת שאינה "משלנו". "היום ישבתי
בארוחת צהרים עם זהבה, ומסתבר שיש רומן לוהט בין גברי לבין
חווה, היית מאמינה?" כן, אילנה מאמינה. אצל חווה הכל יכול
להיות, הבחורה פשוט לא מסוגלת לנוח לרגע. "אני לא יודעת מה
לעשות עם ברוך" היא אומרת, "כל מה שאני עושה לא מספיק טוב
בשבילו". "ברוך הוא בחור טוב", "אומרת נורית, "אבל..." מתחיל
בכי באינטרקום, הבכי הוא מפעוטון ציפי, ונורית מתנדבת
ללכת.אילנה נשארת לבד,עם זמזום האינטרקום, והמשפט שנקטע באיבו.
המחשבות סוחפות אותה למקומות אחרים: כמה היא הייתה מוכנה לתת
בשביל איזה נופש עם ברוך, רק להרחיק אותו לכמה ימים מהקיבוץ,
מהילדים, ומהמשפחה המעייפת שלו. פשוט שניהם לבד סוף סוף. אבל
ברוך לא מסוגל להיות לבד. אם הוא לא בועדת חברים, אז הוא בצוות
חג, הכל רק לא בבית. אבל אילנה, היא צריכה להיות הרעייה
האוהבת, ולחכות לו כשהוא חוזר מעוד ישיבה לתוך הלילה. נורית
חוזרת, ואיתה יוסי, שהוא השבוע שומר החצר של הקיבוץ, שמביא
אוכל. "מה נשמע אילנה", הוא שואל. "הכל בסדר, עוד לילה ארוך"
"מה, הלילות עם ברוך יותר קצרים? הוא דווקא ידוע כגבר לעניין".
אומר יוסי, ומניח יד לחה על הכתף שלה. הוא מין דון ז'ואן
קיבוצי שכזה, חושבת אילנה, והוא האחרון שיש לה סבלנות אליו
ברגע זה, היא בוחרת להתעלם מהמשפט וגם מהיד המונחת עדיין. "אז
בנות, אם יש בעיה תקראו לי במכשיר הקשר, ואני מייד יבוא". היית
מת, חושבת לעצמה אילנה. אחרי שהוא הולך היא פולטת אנחה, ונורית
מהנהנת לעברה. "הכל בסדר בפעוטון?" "כן, החלפתי שם לירון קידר
את המצעים הוא עשה פיפי על כל המיטה. מה סיפרת על ברוך?" אילנה
מזדקפת, "הוא שוב עשה לי את הסצינה של הבעל הנפגע, כאילו שבכלל
הוא נותן לי זמן לתפקד כאישתו, הוא הרי אף פעם לא בבית". "ברוך
הוא בחור טוב, אבל הקיבוץ עלה לו לראש. הוא מאמין שכל הקיבוץ
כולו יושב על כתפיו." "זה לא רק זה, פשוט נראה לי שאין לו
סבלנות, לא אלי, ולא לילדים. הוא מוצא כל תירוץ אפשרי כדי לצאת
מהבית." "היו הרבה צעקות?" נורית שואלת, "כן, אל תשאלי." מתחיל
בכי באינטרקום," אימא, אימא" שר לו האינטרקום בקול מזמזם
ואילנה קמה כדי ללכת "אני אעשה עוד סיבוב בדרך חזרה", אומרת
ויוצאת אל הלילה. השקט חונק אותה, היא הייתה רוצה איזה אות,
סימן של חיים מהמקום הכל כך מת, בשעה שתיים בלילה. היא מגיעה
לבית הילדים ומוצאת את רמי שפירא, עומד ובוכה מול האינטרקום.
"רמי, מה קרה?" "כואבת לי האוזן" צריך להיות בבית הילדים ארון
תרופות איפה שהוא, ורק צריך למצוא אותו. אילנה הולכת לכיוון
המקלחות, מדליקה אור,ומתחילה לחפש. ואכן היא מוצאת את הארון,
יש שם כמה בקבוקים, על שניים מהם כתוב טיפות אוזניים, היא
בוחרת אחד מהם, ומטפטפת לילד כמה טיפות לתוך האוזן, הילד נרגע,
היא משכיבה אותו חזרה לישון, מחכה שהוא יירדם, ואחרי כמה דקות
יוצאת לדרכה. בחוץ היא שומעת צעדים; כמה דמויות מתקרבות לעברה
במהירות, ולפי המבטא הזר של המילים היא מזהה שאלה מתנדבים. הם
קבוצה של שלוש נשים ושני גברים, שחוזרים כנראה מרחצה לילית
מאוחרת מאוד בבריכה." Good night" אומר לה אחד מהם, והם
ממשיכים לחשכה. אילנה שואלת את עצמה אם יש משהו מנחם בכך שיש
בקיבוץ קבוצה של אנשים שבשבילה הקיבוץ מהווה חופש. אולי היא
פשוט לא הולכת בדרך הנכונה?
היא שוב עושה את המסלול מסביב בין בתי הילדים. כולם ישנים,
מלבד כלב שעובר בדרכה, וכמה פרפרים מסביב למנורה. אי שם באזור
מגורי החברים מישהו מתניע טוסטוס ופותח בזאת יום עבודה חדש
בקיבוץ. עוד יום אחד של חיים משותפים. אילנה חוזרת לחדר
השמירה. נורית עשה לשתיהן כוס תה, אלו השעות הקשות של השומרת
ארבע עד שש. בשעות כאלה כבר אין כמעט קריאת של ילדים, וגם
השומרות כבר עייפות, ופשוט לא נותר להן לחכות עד שש כשהמטפלות
מגיעות.לאילנה כבר כל כך עייפה. עייפה מהתפקיד הזה שהיא מבצעת
פעם בחצי שנה, שבו היא ממלאת את תפקיד האימא לתשעים ילדים,
עייפה מעבודתה כמטפלת בבית הילדים עבודה בזוייה בעיניה, עייפה
מהקיבוץ, שלא נותן לה את המרחב שלו היא זקוקה, עייפה מברוך
שרואה בה חפץ בבית, עייפה מעצמה, מהפאסיביות שהיא מגלה כלפי
הכל. כל מה שאילנה רוצה עכשיו זה רק ללכת לישון, שינה עמוקה עם
חלומות טובים.