האוויר היה מורעל. הם לא הפסיקו לצעוק אחד על השני ולהטיח דברי
זעם נוראיים. מקללים אותם, ואת אמם הורתם, את עבודתם ומלבושם.
דירה קטנה מלאה ריב. חלל מצומצם בין שני הורים, שתי נשמות, סבל
וכאב.
סביבם היה שקט. לא היו חסרים צלילים, אבל בועת הכעס סגרה על
ראשיהם, אוטמת אותם לכל מה שמחוץ לרגע הנוכחי. לכל מה שלא יכול
לעזור להם לנצח בקרב. בין שני הורים. שתי נשמות. סבל וכאב.
שגרתי.
מחוץ לבועה השקופה, הסגורה, עמדה אחת, רגישה לצלילים, רגישה
לסבל ולכאב, אוהבת את אמא ואבא. מפחדת כשהם צועקים.
קטנה אחת.
ליד החלון הפתוח.
רוח הערב הקרירה משחקת בשיער הקצר שמעל העיניים, קושרת קשרים
ופורעת. העיניים נסגרות לעתים, זולגות דמעות. אולי גם מהרוח.
רצתה להושיט יד אל תוך הבועה, לצעוק חיבוק! מגע!
אבל סגור. אי אפשר. הסבל והכאב מאיימים במשבר, בפרידה. והיא,
סגורה בחוץ.
אין לה מילה.
החלון רחב, אדנו מזמין. לעמוד. רק לרגע. רק להסתכל על החברים
משחקים למטה. אולי יתגלה דבר מה מעניין שיוכל לבקע את הבועה
שהעבירה את הוריה מעבר מסך אפור. אולי תוכל לקרוא תראו! מה
שמתרחש פה נפלא וקסום! הסתכלו!
הצעקות גוברות.
קטנה אחת, נעמדת על החלון.
מביטה מטה.
ילדים רצים ומשחקים בכדור. צהלות עמומות מטפסות ומגיעות לקומה
השלישית.
מסתכלת אחורה, אבא ואמא עדיין צועקים. מניפים וידיים ומסבירים
דברים אחד לשני כאילו בפעם הראשונה. כאילו זו לא-
שגרה.
חוזרת להסתכל במשחק הקטנים. רוצה לצאת החוצה. רוצה לעוף ולצלול
למטה אל הילדים, לצעוק תראו אותי! אותי! ולנסוק חזרה אל אבא
ואמא. והם יפסיקו להרים קול, ויפסיקו לאיים, ויסתכלו משתאים,
מתפלאים על הקטנה, שצימחה כנפיים של גדולים.
עוד מבט אחרון אל אבא ואמא, לראות אם הם מסתכלים, לראות אם
יבחינו ברגע המאושר. לראות אם יפסיקו רק לרגע קט לנבור בעצמם
וישימו לב, אליה, אל אחת קטנה.
אבל שגרה.
אז אוזרים אומץ. וכופפים ברכיים, וחושבים על הילדים למטה ואיך
עוד מעט תהיה שם ואיך תשחק איתם בעודה באוויר, ותתפוס בראשיהם
וינסו לתפוס אותה ולא יוכלו ו-
החוצה. רגל. רגל שניה. קפיצה. או נפילה.
ואין כנפיים.
אין משחקי ילדים ואין צהלות שמחה.
יש שני הורים. שתי נשמות. המומות. סבל וכאב. |