כתבתי לירון אחי מכתב, על אף שלא הייתי בטוחה אם הוא בכלל יפתח
אותו.
לא בגלל שהיה זלזלן, חס וחלילה, אלא בגלל שהוא נראה לי כל כך
מדוכא בביקורו האחרון. במיוחד כשסיפר, כמעט בבכי, על הטריפ הרע
שעבר, בעקבות אכילה של עוגיית בראוני'ס שהיה בה חשיש, טריפ
שהכניס אותו למין בור שחור - ועל הגיוס לצבא, בעוד חצי שנה,
שמתקרב ומאיים עליו, פתאום, עד שקשה לו להירדם והוא מרגיש
כאילו שמתייבש לו המוח בקומונה בבית-שאן ואיך שקשה למירה,
החברה  שלו, והיא כל הזמן בוכה.  הוא, כמובן, בחר בבחורה הכי
יפה, הכי אמנותית והכי מלנכולית, לחברה הראשונה שלו. לשניהם
היה מבט סהרורי ושיער ארוך ומדובלל של מי שתעה ביער אפל במשך
חודש ימים. העובדה שבחר בה, העמידה אותה, מבחינתי, במקום של
כבוד. הייתי נתפסת בנוכחותה למתח קל, כמו זה שעובר בכפות
הידיים, הפרושות לקליטתו של כדור, שלא ברור בדיוק מתי ייזרק.
המילים המעטות שהשמיעה, הגיחו מפיה כמו פרפרים.
כתבתי לו בתקווה שיתעודד, לבד מכך שאהבתי לכתוב לו. תמיד
הרגשתי שהוא מקשיב לי, שאיכפת לו, ושנפתח לי איתו סוג של פטפוט
שלא היה קיים ביני לבין אף אחד אחר. כתבתי לו על האוסטרלים
שהגיעו לקיבוץ ובמיוחד על המאומץ שלנו- שהיה מין בחור מתלהב.
הוא היה פשוט מכריח את אבי לעזוב את העיתון ולענות לו על
שאלות, על הארץ והקיבוץ. אבי תמיד עשה אותה הצגה: בהתחלה,
כאילו, היה עושה טובה ועונה, רק כדי לצאת ידי חובה - אבל אז
היו עיניו מתחילות לנצנץ, אפו היה מסמיק ומצחו מטפטף זיעה וכבר
אי אפשר היה להפסיק את שטף הדיבור שלו, אפילו היית חייב ללכת
לשירותים. לא היה סיכוי. לא יכולת להגיד, אפילו, "סליחה,
שירו...", כי אבא היה ממשיך לדבר ובכלל לא מסתכל עליך. אבל,
כתבתי לירון, הבחור הזה, אדם, יכול להיות גם משעשע מאד. הוא
מזמין אותי לפעמים לצאת איתו לטייל בקיבוץ, או לרדת איתו ועם
עדר הכבשים לשדה,  כשהוא עובד בצאן, והוא מדבר כל כך הרבה
ועושה כאלה שטויות, שאני לא מפסיקה לצחוק. קצת טומטום כזה.
כתבתי לו גם עד כמה שאדם ממש מחכה לפגוש אותו, כי הוא מאד רוצה
לדעת איך מרגיש וחושב בחור ישראלי בן גילו ושהוא מתענין מאד
במסגרת הזאת של ההדרכה, בשנת השירות השלישית בבית שאן. הוא כזה
תמים, כתבתי,  שהוא מאמין, שאתם אידיאליסטים. הוא לא מבין ואני
לא סיפרתי לו, שזו בעצם מסגרת שנותנת צידוק לכל מיני
קיבוצניקים מעופפים לדחות את הצבא בשנה ולבלות את השנה הזאת
בזיוני-שכל ובזיונים בכלל.
בדרך לארוחת-ארבע אצל ההורים שילשלתי את המכתב לתיבת הדואר.
הלכתי לאט. היה אחר-צהריים של אביב. האוויר היה צלול. השמש
בדיוק ירדה אל מאחורי ההרים, במערב. זו הייתה השעה שהכי אהבתי.
רבע שעה של אוויר חמים, כשכל הפרחים, גם אלה שבגינות וגם פרחי
הבר, מתאמצים ממש להרוות אותך בניחוח שלהם ויש מין התרוצצות
מרוגשת של ציפורים וחרקים וכל זה הולך ומתגבר - ואז מתמעט
ומסתיים בבת-אחת, בדיוק ברגע שאפלולית הלילה עוברת איזשהו סף.
אהבתי לנסות ולתפוס בדיוק את שניית המעבר הזאת. עמדתי על
המדרכה בקרבת בית הורי, כשחושי פעורים לעולם ועיני מצומצמות.
לפתע נלפתו מתני בחוזקה והונפתי בסיבוב, כשרגלי מבטשות, מחפשות
אחיזה. נבהלתי וצווחתי. פיו של אדם צחק מולי מבעד לזקנו הקצר
ועיניו הזדהרו מבין תלתליו הארוכים.
"קרייזי, משוגע, עזוב אותי", צווחתי, צוחקת בעל כרחי.
"לא יכולתי להתאפק. את נראית לי כל כך זקוקה לאיזה סיבוב!",
אמר לי באנגלית. "בואי איתי רגע לדשא ואני אראה לך קצת תרגילים
של כדורגל אוסטרלי". הלכתי אחריו המומה  וצוחקת. הדשא היה
ריחני. הוא רץ והתגלגל וקפץ ואמר, " כמה שאני מת לשחק כבר. נו,
מתי האח הזה שלך כבר יגיע?" - ואז רץ אלי כשגוו כפוף וידיו
פרושות כדי לתפוש ולהניף אותי שוב באוויר ואני ברחתי בצרחות
לדלת של הורי, שניחוח טוסטים מרוחים בחמאה וריבת תות נדף מבעדה
ושם עמדתי כדי להרצין ולהאט את נשימתי וחיכיתי לו.
אבי ישב כהרגלו בגופיה ולגם קפה, בעודו מעיין ברשימותיו. אמי,
שישבה מולו, הזדרזה לקום לעומתנו. "תשבי, אמא ותגמרי את הקפה.
אני אכין לבד", אמרתי לה, מוקנטת מהצורך הכפייתי שלה לשרת
אותנו. שני אחי הצעירים ישבו על הרצפה ועיינו בספרים מצוירים
ובעיתונים, תוך שהם בולעים ערימת טוסטים. אחרי שזללנו אדם הציע
להם לשחק איתו כדורסל קורניז וגרביים בחדר השינה והם קפצו
בשמחה והלכו איתו, כשהם מגניבים מבטים לעבר אבא. על אף
נסיונותיהם להיות שקטים, התנגשו מדי פעם בדלת ההזזה של חדר
השינה, שהזדעזעה כנקרעת ממסילתה והוטחה  בעוז למשקוף. בשתי
הפעמים הראשונות, אבי רק הרים את עיניו. בפעם השלישית הוא קם,
גמא את החדר במספר צעדים נמרצים, פתח את הדלת בתנופה וצעק
"החוצה! אם אתם רוצים לשחק כמו פראים - לכו לדשא!" הם יצאו כמו
חתולים שמוטי זנב  וצהלות מישחקם על הדשא נשמעו היטב בדירה
הקטנה והשקטה.
השקט והסדר הנעימים בדירה, שבה ישבתי עם הורי, לא טמנו בחובם
שלווה אמיתית, שכן מתח סמוי של שתיקה וכעסים מאופקים עמד,
כתמיד, באוויר. הורי חזרו כל יום לבית,  שלא כאותם הורים
פעילים, הנעדרים מבתיהם בשל ישיבות או עבודות דחופות. הם אהבו
את סדר היום הקבוע: קמו תמיד בשש בבוקר ועבדו עד שלוש וחצי,
בחמש אכלו ארוחת ארבע, בשבע ארוחת ערב, הלכו לאסיפות ושטפו את
הבית בכל שבת בבוקר. אך למרות נוכחותם העקבית בבית, הם היו
מנותקים מאיתנו, ילדיהם. כאילו חששו מהמבוכה ומתחושת הבלבול
שעשויה להיגרם להם מהנגיעה במחוזות הפרוצים של נעורינו
ומעימותים שעשויים להיווצר. אז הדברים נאטמו בקורים של שתיקה
ובקריאת עיתונים ובדיבורים סתמיים ובהרבה קפה ועוגות טעימות
וטוסטים זהובים וחמימים שהחמאה נימוחה בהם.  מגיל צעיר חשתי
שעלי להתמודד לבד מול העולם, ושהדרך הטובה ביותר להימנע
מפגיעתו האכזרית היא להיות בלתי נזקקת ועצמאית. לא לגלות לאיש
על החולשה שבתוכי. על אף מאמצי הרבים,  הרגשתי, שהתדמית שבניתי
לעצמי משלה אנשים רק לזמן קצר ואחר כך הם מצליחים לחוש את
הזיוף שבי. שיחותי עם ההורים היו על עניינים כלליים: אמי הייתה
מפרטת באזני מי בהריון ואבי סיפר לי על כמות הסחורה שהצליח
לארוז במפעל בקיבוץ, באותו יום, למשלוח לארה"ב או לסין. אני
הייתי מקשיבה ומהנהנת ומשמיעה קולות של "אהה" ו"יפה". אהבתי
לבוא אליהם, מדי יום, אחר הצהריים ובכל פעם הייתי נפרדת מהם
בתחושה, שהרבה מלים רצו להיאמר ולא נאמרו. מגע גופני, כחיבוקים
ונשיקות, לא היה קיים בינינו. אולי משום כך היתה בכל אחד
מאיתנו כמיהה ביישנית אך עצומה לחום.
היחיד שלא מצא מנוחה בשקט הזה היה אדם. יתכן שבגלל שלא קרא
עברית ולא היה יכול להשתקע בעיתונים ואולי משום שלא הורגל לשקט
כזה בבית הוריו, שהיו ניצולי שואה עמוסי חרדות. אצלו בבית,
למדתי מאוחר יותר, אם לא קרעו את הטחול האחד לשני, בצעקות,
לפחות פעם ביום, לא הרגישו כלל בחיים.  השקט הזה אצלנו ממש
איים עליו. הוא היה שואל שאלות, מעיר הערות וממלא את החלל
בקולות. לאחר שסיים לראיין את אבי - ואולי אבי כילה את כוחותיו
בתשובותיו - בחר בי כקרבנו הבא. הוא ממש הציק לי בשאלות. על מה
לא שאל? על הלימודים בבית הספר, על החברים, על הבגדים שלי, על
ניסיוני המיני, על אורך אצבעות הרגליים שלי ועל כמות הנמשים
שעל פני. בהתחלה הייתי עונה לו תשובות שטותיות ומתחכמות - אבל
בהמשך מצאתי את עצמי מחכה לשאלותיו, רוצה לענות להן ואף עונה
לו בכנות.

"ירון יגיע מחר עם מירה", אמרה לי אמי בהתרגשות קלה. היא לגמה
מהקפה והוסיפה, מהרגלה הכפייתי לדייק בפרטים, "הוא סיפר לי
שהחליט להגיע קצת יותר הביתה כדי להירגע ואף קיבל אשור לכך
מהגרעין". יחסה לירון, ילדה הראשון, שהיה תמיד חלוש וחולני,
היה  דואג במיוחד. לכולנו היה ברור שהוא בנה האהוב - ואולי בשל
כך היה גם האהוב ביותר גם עלינו, האחים.
"אדם ישמח", אמרתי וזיק של תחושת-הפסד הבזיק בראשי ונעלם. כבר
רציתי שייפגשו וכבר הייתה בי גאווה על אחי החכם, הרגיש והיפה,
שיכולתי להתקשט בו.
אחי שאל את אדם אם הוא מנגן בגיטרה. כשאדם השיב שרק כמה
אקורדים, אבל לא מנגן ממש, איבד בו אחי כל עניין. באותה תקופה
התחבר ירון רק לאנשים שניגנו בגיטרה. הוא היה מזדנב אחרי
המתנדבים, במיוחד אחרי אחד בשם בוב, תמהוני ארך שיער, שנפלט,
או ערק, ממלחמת וייטנאם, ודיבר על אהבה בקול רועד וכל מילה
שניה שלו הייתה "פאק" ו"מאן", מלווה בתנועות גוף גמלוניות.
ירון היה יושב איתו במשך שעות על המדרגות של החדר המוזנח בצריף
המתנדבים ולומד  אקורדים חדשים ונוסחי פריטה של קאונטרי ובלוז
ושומע על זמרים כבוב דילן ואחרים.  
אחרי שאחי איבד עניין באדם, הוא תקע את אפו בעיתון ושתה קפה,
כמו שעושים אצלנו בבית, ושתק. אבל אדם התביית עליו כמו
טיל-שיוט עיקש. אמרתי לאחי, "וותר. וותר. אין לך סיכוי מולו".
אדם תקף אותו בשאלות, מבלי להתבייש, כמו ילד: "מה אתה עושה?
ולמה בבית-שאן? ולמה זה קשה? ומה דעתך על הקיבוץ? ואיך אתה
מרגיש לגבי הגיוס לצבא? ומה אתה רוצה לעשות בצבא? ומה יהיה אם
תצטרך להרוג בן-אדם? ומתי הזדיינת בפעם הראשונה? ואיך זה שכל
הישראליות כל כך יפות?". ירון, בהתחלה, ענה בקיצור, בעיניים
פעורות, כאילו הוא מתבונן בחשיכה. הוא קיווה, כנראה, שכך ייצא
מזה. הוא סיפר מה  מעשיו בבית-שאן והזמין את אדם לבוא ולבקר.
אדם הניד ראשו בשמחה ואחי שם את ידו על המצח, כשהבין שהבחור
עלול באמת להגיע פתאום לביקור. מירה, שישבה לידו, יפה ושקופה,
חייכה בעצבות ואמרה בקולה הרך, "ירוני, בוא נלך". אחרי שהם
יצאו, מקפצים ומדלגים יחפים על מדרכת האספלט שלהטה בחמסין
הראשון, שמעתי שמירה נוזפת בו, שהוא ככל הקיבוצניקים הסנובים.
היה לה עצוב, אמרה, שירון דחה את נסיונות הקירבה והידידות של
הבחור האוסטרלי.
"אני מרוחק ולא ידידותי? מה פתאום?", שאל אחי בהפתעה, כמי שנחת
לרגע קצר על האדמה.
למחרת בבוקר הצעתי לאדם לבוא לראות את ההמלטות בדיר הצאן.
הלכנו ושוחחנו, כשאנחנו אוחזים יד ביד בטבעיות ובאחווה, שכמוה
לא חשתי עם איש, קודם לכן. הרגשתי שהוא מקבל אותי. איתו הפך
אפילו החסר שבתוכי לחינני.
פתאום הוא עצר, הביט בעיני ושאל אם אני רוצה להיות הגירל-פרינד
שלו.
"אבל זה יהרוס לנו את כל הכיף, את כל החברות. זה לא כדאי!",
קראתי.  פניו לבשו הבעת אכזבה ואז הוא חייך אלי באומץ ושתק,
שלא כהרגלו, למשך כמה דקות, עד שמירפקתי אותו במותן וביקשתי
שיספר שוב על ההרצאה שנשא, מרוב שיעמום, לכבשים במירעה.
פגשנו את ירון ומירה בארוחת הצהרים. אדם המשיך לתחקר את ירון,
שפניו לבשו מין הבעת פליאה והוא מצא את עצמו לא רק עונה, אלא
גם שואל שאלות בעצמו. הקשבתי לשיחתם והבנתי שקרה לירון מה שקרה
לי: הוא רוצה להישאל. הוא, כמוני, נרתע בתחילה, אך כעת הוא
אוהב את תחושת ההתעניינות המוחלטת הזאת, שחודרת לקרביים וחושפת
את כל הסודות. נרעדתי מן הגילוי הזה, שכן היה בו אישור, מצד
אחי, לתחושה בתוכי שנענתה ברצון לאדם. הם המשיכו לשוחח, גם
אחרי שכולנו קמנו ויצאנו - חוץ ממירה, שישבה שקטה וחכמה
והקשיבה - עד שנאלצו בעצמם לקום מן השולחן, משום שהתורנים
האיצו בהם. ואז הם עמדו עוד שעה ארוכה ברחבת חדר האוכל, ליד
לוח המודעות, והמשיכו בשיחה.

אחרי הצהריים, בחמש, בא אדם לחדרי לקרוא לי והלכנו ביחד
להורים. מירה נסעה להוריה ואחי ישב, כהרגלו, שמוט על הספה,
מכוסס את ציפורניו במרץ, כמעט קבור בעיתוני השבת הפזורים
סביבו.
אדם זינק עליו שוב במבטאו חסר הריש:  "הללו, יוו'ון, מיי
פריינד. איזה כיף שאתה פה. רוצה ללכת נגדי בפינגר פייט?"  -
ומבלי לחכות לתשובה, תפס בידיו הרחבות את שתי כפות ידיו
העדינות של אחי,  שילב בהן את אצבעותיו העבות ולחץ, עד שירון
התמוטט בצווחה. צחקתי. אדם הזכיר לי את פלוטו - היריב הבריון
של פופאי. הוא היה גבוה ורחב והיו לו זקן קטן ושיער חום ארוך,
עד לכתפים. הוא נהג ללבוש חולצת טריקו וג'ינס גדול ממידותיו,
שתמיד היה על סף גלישה מעכוזו.
אדם עזב את ידיו של אחי, קפץ מולו לעמידת-מוצא של איגרוף וצעק,
"נו. תכה אותי. נו. בוא ונתאבק קצת". ירון ההמום התרומם בקושי,
מנער את כפות ידיו ואמר, "שיט, מאן. אני מקווה שלא שברת לי
אצבע. אני מנגן גיטרה. שיט, שיט, מאן." אדם אמר לו, "מה אתה
מיילל? לא עשיתי לך כלום" - ואז התנפל על אחי, לפת את מותניו
הדקות והרים אותו, כמו שנהג להרים אותי בפרצי המרץ שלו. ירון
צעק בעצבנות, "היי, עזוב אותי, אידיוט. מה עובר עליך? תוריד
אותי!"  
אדם שיחרר אותו ואמר, "אוף, אתם הישראלים כאלה חלשלושים. אני
לא מבין איך ניצחתם במלחמה".
אחי פילבל בעיניו וניסה לקלוט מה שעבר עליו. הוא אמר בשקט,
"היי, בן-אדם. תירגע, מה עובר עליך היום?" -  ואדם ענה מיד,
"אני מלא מרץ. אני פשוט מאוהב נורא". אחי חזר לשבת, שם את ידו
על המצח, הניע בראשו, ונראה תשוש כחולה פרקינסון זקן. אדם
המשיך לנוע בחדר, חסר-מנוחה, עד שאפילו אבי המנותק התעצבן ואמר
לו, "שב כבר. אתה מחמם את החדר, בתנועות שלך!" אמי,
שההתרוצצויות שלה מילאו את חלל הדירה, הביעה במבט רגוז את
מחאתה על התנהגותו הפרועה. היא לא אהבה את העובדה שהאורח הכאיב
לבן שלה והיא ממש תיעבה אותו בשל כך. אף פעם לא ראיתי קודם לכן
את אמי מביטה במישהו, בכל כך הרבה רגש. היתה לאוסטרלי הזה
יכולת מדהימה ומיידית להסעיר את הרוחות סביבו ולהוציא את הבית
מקיפאונו השליו. אדם התיישב בקצה הספה ונידנד את ברכיו
בעצבנות. שמתי את ידי על ירכו, להרגיע אותו.
אחרי שנרגע, לקח אחי את העיתון ופתח אותו ושאל, תוך עילעול,
"אז במי אתה מאוהב?".
"באחות שלך, כמובן. היא נהדרת!", ענה אדם מייד ושלח אלי חיוך
מלא שיניים.
"האחות שלי? נהדרת? כן?". אחי הסתכל בי, כאילו שהוא רואה אותי
בפעם הראשונה. כאילו שהייתי  מתנדבת חדשה. חרצתי מולו לשון.
"כן. מהפעם הראשונה שראיתי אותה, אני מטורף עליה. יש בה משהו
טהור ותמים והיא כל כך יפה".
ירון העלה מין הבעה של "מעניין, איך לא שמתי לב!" כזאת, שבה
מהנהנים בתנועת-ראש צידית ומושכים את קצוות השפתיים כלפי מטה,
ושוב ניסה לתקוע את ראשו בעיתון. אבל מייד הרים אותו שוב, במבט
מהורהר.
"אתם חברים?", שאל אותי.
"עוד לא", הזדרז אדם וענה במקומי בעברית והוסיף באנגלית "אבל
נהיה. אתה תראה. היא עדיין לא מבינה שהיא אוהבת אותי. אבל
בקרוב זה יקרה לה. היא לא תמצא מישהו טוב יותר ממני, בשבילה".
אמר, והסתכל בי במבט נחוש, קצת מבוייש. אמרתי לו, "תמשיך לחלום
בייבי", ואמדתי אותו בסתר במבט זהיר.
אחי נראה לפתע חיוור ומבוהל, כעפיפון שאיבד את המגע עם האוויר.
הוא הסתכל מבולבל באדם: עד אז לא פגש טיפוס כזה בחייו. הוא
התחיל להבין, שכל עוד האוסטרלי הזה נמצא בסביבה, יהיה עליו
לוותר על שלוות העיתונים ועל תחושת הניתוק והבהייה הביתית
שאהב.  
אדם התנשף מולו וצחק ואז שאל אותו באנגלית, אם הוא מאמין
באלוהים ואם הוא מאמין במשהו בכלל. אחי שם שוב יד על המצח, עצם
את עיניו, הניע את ראשו לצדדים כאומר, "אין לי כוח לזה, עכשיו.
למה, למה אני?" - אך שלושתנו ידענו שאין לו דרך-נסיגה. ובכל
זאת, עדיין היו בו שיירי ההתנגדות, שלא רצו לוותר ולהתמסר.
ישבתי בצד וגיחכתי בציפייה לראות איך ייפול דבר.  
אחרי רגע ארוך הרים ירון את הראש מהעיתון. פתאום הוא נראה
שונה. מבע חוסר הבהירות שעטו פניו בחודשים האחרונים, פג
בבת-אחת. הוא הסתכל באדם במבט צלול, כילד שמביט בזריחה, בפעם
הראשונה. אדם החזיר לו מבט ארוך והפסיק להקפיץ את הברך שלו. הם
סתם ישבו בשקט והתבוננו זה בזה. הרגשתי שהם ברחו ממני.  
ואז אחי אמר לו את משפט אישור הקבלה המוחלט. הוא שאל, "היי, בא
לך לבוא לנגן איתי?"