לא פעם נפלו,
אך לא חדלו מלנסות,
מורידים עיניהם מטה,
שלא להביט בבושות,
את הדמעה ישמרו בפנים,
כיוון שאין שינגב הפנים,
פשוט ימשיכו וימשיכו,
עד שינשרו,
ורק מקווים,
שאת קירות החומה יעברו..

פזמון:
בוהים בקיר,
תוהיםעל מעבר לו,
כמה שחושבים,
אך לעולם לא נוגעים בצילו,
מתהלכים על גדרות טיל,
שעל האושר מגנות,
אז כך זה תמיד,
שרק השכנות מאושרות...

ואם יום אחד,
ובאמת נשרו מן העץ,
מבטיחים להיות רציניים,
הרי החופש לא מתלוצץ,
מתעופפים על עלי השלכת,
לאן שרק הרוח תקח,
וזהותם,
זהותם לא הייתה,
ומן הסתם תשכח...

פזמון:
בוהים בקיר,
תוהיםעל מעבר לו,
כמה שחושבים,
אך לעולם לא נוגעים בצילו,
מתהלכים על גדרות טיל,
שעל האושר מגנות,
אז כך זה תמיד,
שרק השכנות מאושרות...

אך לא אילו,
וגם לא אם,
הם והחופש,
לעולם לא נפגשים,
עוצמים עיניים,
ורק רוצים להאמין,
שנותר עוד טוב,
ושהאושר עוד ממתין,
אולי פספסו את הרכבת,
אך התקווה לא הגיעה אל קיצה,
מחבקים את עצמם,
בצבע אפור,
וגם למסע אין מי שייבוא עימם,
מה גם שלא יהיה לאן לחזור...  

והעץ כבר יבש,
והם הזדקנו,
העץ נחרט,
והם נתלו,
מחשבתם רק חלשה,
ואספה עוד מחלות,
סרטן האמונה,
על מעבר לקיר,
עוד ממשיך להתפשט,
ומוסיף חריטות,
לא מפסיקים להאמין,
אבל מפסיקים לנשום,
עם כל האהבה...הגיע כבר היום..