מהקובץ הממד הרביעי (כשנכתב היה בדיוני, כיום?(
במסדרון הייתה תכונה, יונתן חש זאת מייד עם היכנסו. קבוצת
אנשים הקיפה גבר נאה. נראה היה שמקסים הוא אותם בדבריו. יונתן
לא יכול היה שלא לחוש קנאה למראה מבטי ההערצה שזכה להם מהנשים
ומהגברים כאחת. הוא הצטרף לעומדים. מרב זיהתה אותו וברכה אותו
לשלום ללא התלהבות מיוחדת. היא הכירה ביניהם;
"גיל," אמר, כאשר לחץ יונתן את ידו.
"יונתן," השיב בנימוס קר.
"גיל הוא מומחה בין לאומי למכונות אורגניות," המשיכה מרב
להציגם, "יונתן הוא שם דבר ברובוטיקה ומחשבים."
"אה, מינרלים." פלט גיל.
"מה?" שאל יונתן בתמיהה.
"לא חשוב, תשמע על כך בהרצאה," המשיכה מרב כיודעת דבר.
"מה זה מכונות אורגניות?" שאל יונתן.
"גם על זה תשמע," השיב גיל.
גיל שפע ביטחון עצמי מופרז. התנהגותו נראתה שחצנית. אדם העוסק
במקצוע תיאורטי כגון "מכונות אורגניות" לא צריך היה להראות
מנופח כל כך. אחרי הכול, היוקרה נמדדת לפי התרומה לחברה,
והללו לא תרמו מאומה, הכול 'בבל"ת'. יונתן חש צורך לעקוץ אותו
בנקודה זו, לכן אמר: "הכוונה שלך שאתה עוסק באותו 'בלה-בלה'
ששום עיתון מדעי רציני לא רוצה לעסוק בו ורק 'פופיולר סיינס
'מוכן להקדיש לו מקום בסוף החוברת, בין החרדל לחמאת הבוטנים."
מרב נבוכה, לא הכירה ביונתן את גסות הרוח שהפגין.
"מה קרה לך?" שאלה.
"כלום," השיב, משתמש בעמית שעבר לידו כתירוץ לפרוש מחברתם.
באותו ערב, לאחר יום הרצאות מפרך, שכב יונתן על המיטה בחדרו
מהרהר: 'מכונות אורגניות, שטויות. מה, הם יבנו מכונות מחומרים
אורגניים? אני לא חושב שזה מעשי, אבל אפילו אם כן, איזה יתרון
יהיה למכונות אלה? הן לא תהיינה חזקות יותר, או עמידות יותר
ממכונות מפלדת אל-חלד. בקטריות יתקפו אותן, הן יסריחו.'
במחשבה מעודדת זו ירד לארוחת הערב החגיגית שהמתינה לכל באי
הסימפוזיון.
המלצר ליווה אותו למקומו. השולחן היה מסודר בצורה נאה ומושכת,
לארבעה שטרם הגיעו. יונתן המתין עד שהמלצר הסתלק ואז הציץ
בשלטי השמות של האחרים; ד"ר מ. אלמוג, זיהה את מרב לשמאלו,MA
א. צור, זיהה את אסנת לימינו. ומולו? הוא הפנה את השלט לעברו;
BA ג. דובב.
'מי זה? לא! גיל?' בהיררכיה האקדמית BA'S לא נחשבו כלל.
'השחצן הזה,' חשב לעצמו.
גיל הופיע ראשון; נאה, ספורטיבי, לבוש חליפה בצבע חום זהוב,
שהחמיאה מאוד לעיניו הירוקות, חסרות המנוחה. הוא הודה למלצר
שליווה אותו למקומו, חייך בנימוס לעבר יונתן, זרק: "ערב טוב,"
סתמי והתיישב.
לאחר רגע ארוך של שתיקה, אמר גיל: "אם חברתי אינה לרוחך, אין
בעיה, אבקש מהמלצר להחליף מקום. לא אני ביקשתי את הסידור הזה,
למרות שאינו נראה לי מקרי. מי האחרים?"
"אסנת ומרב," השיב יונתן, "ובקשר לשאלתך הראשונה; אני חב לך
התנצלות על התנהגותי הגסה. אני משער שעוררת בי חיה נרדמת,
בהתנהגותך המתנשאת."
גיל חייך, אכן היה בעל קסם אישי רב; "לפעמים," אמר, "התנהגות
הנראית מתנשאת, אינה אלא הסוואה על מבוכה וחוסר ביטחון."
שיחתם נקטעה, מרב ואסנת הגיעו, מלוות על ידי המלצר. שתיהן
בשמלות ערב בעלות מחשופים נדיבים מאוד, שתיהן זוהרות, כל אחת
לפי דרכה; אסנת בעלת שער פשתן בהיר, חלק וארוך, נשית מאוד,
ומרב בתסרוקת קצוצה, שחורת שער, מבנה פנים מושלם וחיוך שובבי.
בזמן הארוחה שתקו, רק הזינו עיניהם בנוף הנשי. הארוחה הייתה
נפלאה; מורכבת הייתה מחמש מנות מיוחדות במינן, ולאחר הקינוח
הוגשו גבינות וקפה. יונתן שאל: "האם יפריע למישהו שאדליק
מקטרת? רגיל אני לעשן לאחר ארוחה דשנה."
איש לא התנגד. יונתן יכול היה להסתגר בתוך עצמו ולהראות
מהורהר, ובכך להתגבר על המבוכה שגרם השקט המתוח ליד השולחן,
שלא התקיימה כל שיחה לידו, אף לא שיחת חולין. יונתן התגבר על
התנגדותו האינסטינקטיבית לגיל, הוא חש עצמו כמציל הערב כאשר
דיבר לבסוף: "גיל, ספר לנו משהו על עבודתך; איזה מין מדע זה,
לכל הרוחות, מכונות אורגניות?"
גיל השיב באי רצון: "כשמו כן הוא; מכונות אורגניות. את כל
השאר תשמע בהרצאתי בסוף השבוע."
יונתן לא יכול היה להתאפק ולהחמיץ הזדמנות זו כדי לעקוץ את
יריבו, לכן אמר: "אם יישאר לך בפני מי להרצות. כולם יודעים
שלקראת סוף השבוע רוב המשתתפים חוזרים הביתה, לכן את ההרצאות
הבלתי חשובות משבצים לימים האחרונים."
גיל חייך חיוך מתנשא ואמר: "ההפסד כולו שלהם."
יונתן ידע שיישאר לסוף השבוע, גם אם יהיה היחיד באולם. הוא לא
יאפשר לשחצן הזה לצאת בקלות מהעסק. הוא יישאר לשאול שאלות
מביכות. יונתן חייך כאשר תאר לעצמו את צחוקו של הקהל המועט
שיהיה נוכח שם כדי להתאכזר לצעיר חסר הניסיון.
הרצאתו של גיל נקבעה ליום ה' ב15.00 -, מייד לאחר מנוחת
הצהרים; לא מבטיח ביותר מבחינת ההשתתפות. יונתן הגיע באיחור
של חמש דקות. להפתעתו לא מצא מקום, אלא בשורות האחרונות.
האולם היה מלא מפה לפה. "הוא הצליח להרגיז את כולם," חשב
בציניות.
גיל עלה לבמה בצעד נמרץ זרק את תיק השקפים על דוכן המרצים
בחבטה, פנה לקהל ואמר: "אל תהססו להפסיק אותי בכל זמן שהוא,
לשאול שאלות, להעיר הערות, לגחך או ללעוג. אני רגיל לזה."
יונתן הבין שמילים אלו נאמרו, כדי לנטרל את שכמותו. הכול
חייכו, יונתן יכול היה לחוש, בקנאה, את אהדת הקהל.
"נושא הרצאתי הוא מכונות אורגניות, נושא המעורר סקרנות, לפי
תפוסת האולם."
צחקוקים נשמעו בקהל.
גיל הקרין את השקף הראשון, כל שהיה כתוב בו הוא: 'מכונות
אורגניות'. "מה זה?" שאל רטורית. הוא החליף את השקף; על המסך
הופיעה תמונה של שימפנזה אוכלת בננה. "זו לא מכונה אורגנית,"
אמר, "זו צ'יטה, הקופה של טרזן."
שוב צחוק בקהל.
יונתן חשב לעצמו: 'שחקן מעולה.' הוא קרא לעבר המרצה: "אפשר
להפסיק עם הMonkey-business- ולהתחיל בהרצאה?"
הקהל פרץ בצחוק, יונתן חש מרוצה.
גיל לא השיב והמשיך: "לא נוכל להבין במה אנו דנים, אלא אם כן
נעסוק, על קצה המזלג, בגנטיקה, גינקולוגיה, מיקרו ביולוגיה,
ביו כימיה, מכונות ורובוטיקה. לגבי האחרון, נמצא באולם נציג
נכבד מאוד: יונתן בראון. קבלו אותו!" הוא נופף בידיו, מחקה את
תנועותיו של 'קרמיט' הצפרדע מהחבובות והצביע באצבעו על יונתן,
שנאלץ לקום, לחייך ולקוד קלות לעבר הבמה. אחדים מחאו כפיים.
יונתן הבין, שבזאת ניסה לנטרל אותו, כדי שימנע משאלות מביכות.
"כאשר אנו מזכירים רובוט," המשיך גיל, "אנו רואים בעיני
רוחנו, איש פלדה או בובת מתכת אנושית, אבל רבים מאתנו יודעים
שאין הדבר כך. רוב הרובוטים אינם אלא עגורנים משוכללים.
עגורנים בעלי מספר רב של פרקים, המאפשרים עבודה מדויקת ורב
גונית. האם עלה בדעתכם שרובוטים אלו - למרות שמסוגלים הם
להרים משאות כבדים ובאותה מידה להרכיב שעונים בדיוק מרבי -
אינם אלא, במהותם, חיקוי ליד האדם. אם כי חיקוי עלוב למדי,
וזאת בעיקר, אבל לא רק, בגלל העדר חוש מישוש, שחיקה מרובה,
אורך חיים קצר יחסית והצורך בטיפולים מונעים."
בשקף נראו: רובוט מצוי ולידו יד אדם בתנוחה דומה.
"למה בעצם לא יצר האדם חיקוי מדויק יותר של ידיו? למה לא
השתמש בחומרים אורגניים? ניתן לשאול את השאלה גם בכוון הפוך:
למה הטבע, באמצעות האבולוציה, לא ברא יצורים מתכתיים או
סיליקוניים, אלא דווקא אורגניים? נושא זה לכשעצמו יכול לשמש
תזה לדוקטורט. אני אומר לכם..." שקט השתרר, כולם ישבו מתוחים,
"כי אלו הם החומרים הנמצאים בטבע בשפע. מחירו של אדם, מבחינת
היסודות שהוא מכיל, הוא פחות מעשרים דולר. יד תהיה זולה הרבה
יותר. אבל תנו לי לספר לכם קצת היסטוריה; את המכונה האורגנית
הראשונה ניתן לראות במנוע אורגני, שנבנה במכון וייצמן. התקן
פרימיטיבי זה הכיל גיד של כבש, שהתכווץ ונמתח חליפות, במי מלח
ומים נקיים, וכך סובב גלגל. המנוע עבד כל עוד היה הפרש בריכוז
המלחים בין שני הכלים בהם עבר הגיד. כאשר השתוו הריכוזים -
כתוצאה מהסעת המלח מהכלי בעל הריכוז הגבוה לזה עם הריכוז
הנמוך - המנוע נעצר. מאותו ניסיון היסטורי עברו מספר שנים,
בהם למדנו דברים חדשים בביולוגיה, גנטיקה, ובעיקר בהנדסה
גנטית. כן, הנדסה גנטית אינה עוסקת רק ביצור חומרים חיוניים
על ידי שימוש בחיידקים, או באבחון מחלות תורשתיות; יש לה ענף
העוסק במכונות אורגניות. אבל עוד נחזור לזה."
"הכול אוטופיה!" שאג יונתן מקצה החדר, "איך בונים דבר כזה? זה
שיגעון! זה יקר! זה יסריח! יאכל על ידי בקטריות!"
"יפה שאל ידידי המלומד," ענה גיל בקור רוח ראוי לציון, "אנחנו
לא בונים אותן, אנחנו... מגדלים אותן."
רחש של פליאה והתרגשות נשמע בקהל, כולם היו מופתעים.
"אתם מה?" שאל יונתן בצעקה.
"מ ג ד ל י ם," הפריד גיל את המילה לאותיותיה. מ' כמו משה, ג'
כמו גדול, להמשיך?"
כולם פרצו בצחוק משחרר. הבמה הייתה של גיל, מאותו הרגע לא
צריך היה להתנצל.
"הרשו לי להסביר," המשיך כאשר השתרר שקט, "כולנו יודעים שבכל
תא חי קיימת אינפורמציה ליצירת יצור שלם והאדם בכלל זה. כל
עובר מתחיל כצבר תאים הזהים לחלוטין זה לזה, כל התאים מכילים
בדיוק אותו חומר תורשתי. ההתמחות, או ההתמיינות של התאים
לסוגיהם מתרחשת אך ורק בתוך הרחם בהשפעת הורמונים המפעילים
גנים ספציפיים. ידוע גם שההתמחות תלויה במקומו של התא ברחם.
אם ניקח מצבור תאים, לפני התמחותם, ממקום שם אמורה לצמוח יד,
למשל, ונעביר אותו למקומה של הרגל, תתפתח רגל ולא יד. מכאן
שישנם הורמונים ספציפיים הפועלים רק במקומות מסוימים בגוף
האישה, וגורמים לצבר תאים סתמי להיהפך לאיבר.
איננו מבינים מנגנון זה עד תומו, אבל ברור לנו שישנו הורמון
הגורם לקבוצת תאים סתמית להיהפך ליד. אנחנו בודדנו חומר זה,
ועכשיו; מה אנחנו עושים אתו? אנחנו מגדלים במעבדה תרבית תאים
מרקמת אדם - לא חשוב כלל מאיזו רקמה, בכל תא קיים מידע ליצירת
כל איבר. בדרך כלל מגדלים פיסת עור - וכאשר מגיע צבר התאים
לגודל הרצוי מפעילים עליו את ההורמון המתאים ומתפתחת יד. יד
טובה בהחלט לצורכי השתלה - וזה עוד שימוש מעניין של מכונות
אורגניות - באותה צורה ניתן לגדל איברים אחרים, לפי הזמנה,
בצבע ובגודל הרצוי." הוא פנה למרב ואמר: "זה מעורר
אסוציאציות?"
כולם צחקו, מירב הסמיקה.
"אבל מדע זה עדין בתחילת התפתחותו. איננו יודעים, בינתיים,
לייצר כל איבר. אין לי ספק שלא רחוק היום ונדע לעשות זאת.
יתרה מכך, נוכל לגדל לקטוע איבר חדש שיצמח על הגדם וייהפך
להיות איבר טבעי לכל דבר. אבל לא זה נושא הרצאתנו. חייב אני,
לידידי המלומד, תשובות על שאלותיו האחרות; ובכן, זה לא יסריח,
לא יתקלקל, או בקיצור, לא יותקף על ידי בקטריות יותר ממך.
הנוזל שאנחנו משתמשים בהפעלת היד המלאכותית מכיל אנטיביוטיקה
חדישה ונוגדנים טבעיים."
מרב הרגישה חובה לזעזע במקצת את בטחונו העצמי, מאחר והביך
אותה בהערתו על גידול איברים, לכן אמרה: "אני מבינה שייקח לך
עשרים שנה לגדל יד, שתוכל להרכיב שעונים מכאניים, שלא מייצרים
יותר בשום מקום בעולם, אבל תוכל להרים לא יותר ממאה קילו
ותוכל להעבירם בטווח יד בלבד. בעוד שאנשי הברזל של יונתן,
שמייצרים מהם שניים לשבוע, מסוגלים להניף טונות רבות ולהסיע
את המטען למרחק רב."
"חייב אני לברך את מרב על שאלותיה האינטליגנטיות מאוד. הרשו
לי להגיד, בכל הצניעות, שציפיתי להן. לא ייקח לנו לגדל יד
עשרים שנה. גם כאן התחכמנו לאימא-טבע; ידוע לנו שקצב כל
פעולות החיים ובתוכם הצמיחה, גזור ממה שאנו מכנים:
'שעון-ביולוגי'. אנו יודעים לזרז שעון זה או להאט אותו, לפי
רצוננו. אנו מבגרים יד, על ידי זירוז השעון הביולוגי, תוך
מספר חודשים, ומעכבים את הזדקנותה על ידי עיכובו - כך אנו
מאמינים, כי ניסיון טרם הצטבר - למאתיים שנה. באשר לכוח
ולטווח; עלינו לזכור שאדם מגביל את שריריו מלבצע עבודה קשה
בגלל תחושת הכאב, יד מנותקת ועצמאית לא חשה כאב, לכן היא
מסוגלת להניף כמאתיים וחמישים קילוגרם. כדי להניף משקל גדול
יותר או כדי להגדיל את טווח הפעולה, נזדקק ליד גדולה יותר,
וכאן ההפתעה! אנחנו יודעים לעשות זאת. לאמתו של דבר לא הגענו
עדין לגבול בעניין זה, אוכל רק לומר שיד בקנה מידה של שנים
לאחד ואף ארבע לאחד, אינם חיזיון נדיר במקומותינו."
גיל הקרין סדרת שקופיות, שבכל אחת מהן נראתה יד המחוברת למתקן
הפעלה. בכל שקופית נראתה היד בתנוחה שונה: זקופה, כפופה,
מסובבת בתנועת פיתול וישרה. אצבעות היד היו קמוצות לאגרוף או
פרושות במלוא אורכן. בשקופית האחרונה נראתה היד 'בתנוחה
מזרחית מגונה'. כולם פרצו בצחוק. גיל כיבה את המטול וירד
מהבמה מנצח. הקהל נישאר לשבת מהופנט. יונתן עזב כועס ומתוסכל.
אותו סימפוזיון שינה את חייו של יונתן; עד אותו יום אהב את
עבודתו. הייתה לו חיבה מיוחדת לרובוטים דמויי אדם. רובוטים
אלו היו הפחות יעילים מכולם, ובעצם נעשו כדי לסבר את עיני
המשקיעים, שרצו לראות רובוט כפי שהופיע בסרטי מדע בדיוני.
חיבתו אליהם לא הייתה רציונאלית, גם הוא היה קורא נלהב של מדע
בדיוני.
יונתן לא נישא מעולם. הוא היה גבר נאה במיטב שנותיו, מצליח,
תרבותי, ספורטיבי; כל מה שאישה יכולה לחלום עליו, ואומנם נשים
אהבוהו, אלא שהוא לא אהב נשים, הוא אהב רובוטים. אף הזיותיו
המיניות קשורות היו ברובוטים; הוא חלם שייצר 'רובוטה'
יפהפייה, חכמה סקסית, מתוכנתת לקרוא את הזיותיו ולבצען. היא
לא תסבול מאותן חולשות אנושיות בלתי אסתטיות של אכילה והפרשה,
הזעה והפצת ריחות, ווסת והליכת רכיל, ומה גם שיוכל לחסלה ברגע
שתימאס עליו, ולייצר אחרת. 'שטויות,' חשב לעצמו, 'עוד לא
הגענו לכך, ואין סיכוי שבחיי אראה זאת מתגשם.' 'רובוטפריק'
קראו לו חבריו ואומנם היה כזה. הסימפוזיון הרס לו כל זאת,
לפתע נראו לו הרובוטים - ואף המשוכללים שבהם - קרים וכפויי
טובה. לא יכול היה להשתחרר ממראות הידיים שרדפו אותו יומם
ולילה. הוא חש שקיימת קרבה, ובאותה עת ניגוד, בין עבודתו לזו
של גיל; גיל עסק בריבוט האדם ואילו הוא, בהאנשת הרובוטים.
במאבק הסמוי בין שתי גישות אלו, הייתה ידו של גיל על העליונה.
לפתע ידע מה עליו לעשות, הוא ניגש לטלפון האלפביתי והקליד:
ד"ר גיל דובב. המחשב השיב ב: 'לא ידוע' נזכר, חייך לעצמו
ותיקן: BA. גיל הגיב מייד בהלו שחצני, שהעלה את 'הלחץ
הברומטרי' של יונתן 'לקצה הסקאלה'. מייד הרגיע את עצמו, כי לא
יכול היה להתחיל שיחה זו באמירה עוקצנית שהייתה מסיימת אותה
בטרם החלה.
"גיל," אמר לאחר היסוס, "כאן יונתן."
"יונתן מי?" שאל גיל.
"יונתן מינרלים," השיב גם הוא בעקיצה.
"או קיי," אמר גיל, "זה יספיק. איך הרובוטים?"
"עובדים יפה, אלא שמתחילים להימאס עלי קצת. אני חייב להתוודות
גיל, שעוררת את סקרנותי. אפשר לבקר במעבדה שלך ולראות איך
העסק עובד?"
יונתן חש את היסוסיו של גיל מצידו השני של הקו, הוא לא ירה
מהמותן כמו תמיד. "יונתן, אומר לך את האמת, העסק הוא סוד
מדינה שמור ביותר. צריכים אישורים לכשרות ביטחונית מסוג של:
אתה, האבא והסבתא ואפילו הסבתא של הדודה. אתה מבין למה אני
מתכוון? הם מוודאים שלא דבק בך, בתורשה, איזה ווירוס של אהבת
הבריות, או 'כל האנשים שווים', הם יוודאו שהאימא של הסבתא שלך
לא הייתה מעולם קומוניסטית, אנרכיסטית, פציפיסטית וכל מיני
'יסיטית' אחרים."
"זה לא יכול להיות כל כך גרוע," השיב יונתן, "אם הרשו לך
להרצות בסימפוזיון."
"לחצתי חזק וכבר היו דליפות, לכן הם החליטו לחלוק עם הציבור
את הידע שדלף והיה מתפרסם בעיתון זה או אחר, שהיה מפר באומץ
את תקנות הצנזורה, בנימוק של זכות הציבור לדעת. אתה מוכן
לעבור שבעת מדורי גיהינום בשביל הביקור הזה?"
יונתן שתק.
"יונתן, אתה עוד שם?" שאל גיל.
"כן," השיב.
"כן מה?"
"כן שניהם."
חייו של יונתן הפכו בלתי נסבלים; חוקרים בקרו אותו בחצות כדי
לבדוק עם מי הוא ישן, טלפונים צלצלו בשעות מביכות. הוא נשאל
על כל פרט בחייו: עם מי נפגש? עם מי שכב בנעוריו? למה אין לו
פילגש? האם הוא הומוסקסואל? למה אינו נשוי? מי היה הנשיא
החמישי של ארצות הברית? מה עשתה הסבתא של דודו, מצד אימו,
במיטתו של הרוזן פון-ברף השלישי? הגיעו הדברים לידי כך שקץ
בחייו; ברובוטים לא מצא עניין יותר, לא היה לו ידיד קרוב ולא
הייתה לו חברה בחיים. הוא היה בודד להחריד. הוא החל חש עצמו
כישלון, למרות הצלחותיו, והחוקרים, בחיטוטיהם 'העדינים', זכרו
תמיד להגיד לו זאת.
לבסוף הגיע האישור המיוחל. כנראה שלא נמצא כל דופי בעברה של
הסבתא של דודו מצד אימו. יש לשער שפון-ברף השלישי לא היה
'יסט' מכל סוג שהוא. הוא צויד בכרטיס, שהובא בידי שליח
מסתורי, בגודל כרטיס אשראי, עליו התנוססה תמונתו וטביעת
אצבעותיו. צריך היה לשנן סיסמה, ולהבין את שיטת שינויה לפי
היום והחודש בלוח העברי.
הוא התקשר לגיל בשמחה: "קבלתי," אמר.
"מה?" שאל גיל.
"אישור כניסה."
"אני לא מאמין, לא מצאו בך שום דופי?"
"כנראה!"
"אתה בטח סוכן של ה CIA . סיכם גיל את השיחה.
יונתן היה נרגש. ביקורו נקבע לשעה 10.00. לא יכול היה לישון
אותו לילה. כשהעיר השחר, רץ למקלחת כאילו אצה לו הדרך, עשה
הכול בחופזה, והשעה הייתה 06.00. עוד ארבע שעות... איך עוברים
את זה?   גם זה חלף.
יונתן החנה מכוניתו בשטח החנייה המיועד לאורחים, אף כי לא
חנתה כל מכונית אחרת בכל המגרש. איש לא קבל את פניו, איש לא
בדק את מכוניתו, לא היה שומר בכניסה. נראה היה שלא חשו
בביקורו.
'זה מקום בעל חשיבות עליונה?' שאל את עצמו בפליאה. הוא יצא
מהמכונית וצעד לעבר מבנה צנוע מאוד, שהיה היחיד בכל השטח.
לרגע חשש שתעה בדרך ולא הגיע למקום הנכון, אבל על דלת המבנה
תלוי היה ברישול - על מסמר אחד, מתנדנד ברוח - שלט קטן ודהוי:
'המכון למכונות אורגניות'.
הוא הושיט יד לידית הדלת וזו נפתחה בקלות. הוא מצא עצמו
בחדרון קטן וריק, שבכל אחד מקירותיו קבועה דלת. הוא ניסה את
זו שלפניו ונכנס. ריח מוזר היה באוויר, הזכיר לו ריחם של
חומרי הדברה, היה זה אולם גדול וריק, אבק, קורי עכביש בפינות
החדר, צואת עכברים ומקקים מתים היו מפוזרים בצורה אקראית.
'מוזר,' חשב, 'נראה עזוב זמן רב.' הוא ניסה את שני החדרים
האחרים, גם הם היו במצב דומה, אולם בכל אחד מהם שרר ריח שונה
במקצת, כל הריחות היו בלתי נעימים. הוא חזר לחדרון הכניסה,
מנסה לצאת בדלת בה נכנס. לדלת לא הייתה ידית פנימית, הוא ננעל
בבנין העזוב. 'איזו בדיחה תפלה של גיל,' חשב בזעם, ושנא אותו
יותר מתמיד. יונתן בחן את החדר וגילה שמעל דלת הכניסה היה
צוהר צר מאוד, סגור בחלון זכוכית, שאמור היה להיפתח קדימה,
לתוך החדר. הוא הסתכל סביבו מחפש דבר מה לטפס עליו. בפינת
החדר ניצב לו כיסא משרדי רגיל. יונתן תפס את משענת הכיסא בידו
וניסה להניפו. הכסא לא זז, כאילו הוברג לרצפה בדרך מסתורית,
במרכז הכיסא נרשם משהו בעט, יונתן התקשה בקריאתו. "המשקפיים,"
אמר בבהלה, מישש את כיסיו וגילה שהם שם. אנחת רווחה פרצה
מגרונו, כאילו ברגע זה ניצל מסכנה נוראה. "משהו בכל זאת מצליח
היום," אמר בהקלה. הוא הרכיב את משקפיו; בכתב כמעט לא קריא,
כתובה הייתה מילה אחת: 'שב.' הוא ישב.
הכיסא החל מנמיך באיטיות. כאשר היה ראשו של יונתן מתחת לפני
הרצפה, נסגר הפתח מעליו בזמזום חרישי. חושך מוחלט השתרר, בעוד
הכיסא ממשיך את דרכו באפלה, מטה, מטה. 'מתוחכם מאוד,' חשב. אי
שם מתחתיו נראתה נקודת אור, שהלכה וגדלה ככל שקרב. הכיסא עצר
בתא עגול ושקוף. מעבר לקירות התא נראה חדר עגול, מואר וריק.
דלת נפתחה בקיר ממולו, גיל נכנס ופנה אליו מעבר לקירות
השקופים: "צא כבר." קולו נשמע בבהירות, כאילו לא מפריד ביניהם
דבר.
"איך?" שאל.
"דרך הקיר," השיב גיל בחיוך.
יונתן ניסה ואומנם הצליח, הקיר לא היה אלא אשליה אופטית,
שנוצרה על ידי התאורה המתוחכמת.
"ברוך הבא," אמר גיל במאור פנים ולחץ את ידו בחום, "אני מצטער
על חוסר הנוחיות בכניסה לכאן, אבל הדבר נחוץ. אסביר לך בדרך."
הם צעדו במסדרון ארוך וצר, מואר באור רך ונעים, ממנורות שהיו
קבועות מאחורי קירותיו השקופים למחצה. האוורור היה מעולה;
טמפרטורה נעימה, רוח קלילה וריח קל של דאודורנט 'אורנים' נישא
באוויר.
"הטכס המפחיד בכניסה," הסביר גיל, "נחוץ היה כדי לחטא אותך.
גידול איברים הוא עסק עדין מאוד, זיהום יכול לקלקל עבודה של
חודשים. בכל חדר שנכנסת אליו, היה חומר חיטוי שונה."
"למה לא ניצב שומר בכניסה?" שאל יונתן.
"מצאנו שזו הדרך הטובה ביותר. כך הסקרנים אינם מגיעים, לא
מנסים כלל לחדור. אדם שבטעות יכנס יחשוב שהבניין נטוש ויצא
מיוזמתו.
"מה יקרה אם איזה נווד חסר בית יפלוש למקום הנטוש ויקים בו את
ביתו?" הקשה יונתן.
"לא קרה עדיין, אבל אם יקרה, אני בטוח שאנשי הביטחון שלנו
הכינו לו כמה הפתעות שיגרשו אותו מבלי לעורר חשד. מכל מקום,
אין זה השטח שלי, בכך עוסקים אנשי הביטחון."
הם הגיעו לדלת שבשלט התלוי עליה כתוב היה: 'ידיים'. יונתן
שאל: "מזה שכתוב כאן ידיים אני מסיק שאין זה האיבר היחיד שאתם
מגדלים, האם כך?"
"אין תגובה," השיב גיל בחיוך.
הם נכנסו לחדר עגול מרובה דלתות. לפני שנכנסו
'לקודש-הקודשים', טבלו רגליהם בנוזל חיטוי נגד מחלת הפה
והטלפיים, לבשו על בגדיהם סרבל סטרילי שכיסה את כל גופם, כולל
נעליהם, ונכנסו באחת הדלתות. הם ניצבו לפני מיכל זכוכית אשר
בתוכו צלחות פטרי רבות, ובתוכן נוזל שקוף בו צפה נקודה עכורה.
"זו התרבית לפני התמחות התאים," הסביר גיל. בלחיצת כפתור
כיוון מיקרוסקופ לעבר אחת הצלחות. על הקיר ממול הופיעה תמונה
ברורה של מצבור תאים, אשר התחלקו ללא הרף, כולם בבת אחת,
כאילו על פי פקודה.
"אתם מאיצים את התהליך?" שאל יונתן.
"הו, כן השעון הביולוגי שלהם מואץ פי שנים עשר."
הם חזרו לתא העגול; מקלחת סמויה שטפה אותם, ולאחר מכן עברו
יבוש בזרם אוויר חם, שהותירם יבשים וסחוטים. גיל פתח דלת
נוספת; גם כאן נראו צלחות פטרי במיכל, אלא שניתן היה להבחין
בבליטה קטנה בתרבית.
"כאן מתחילה ההתמחות," אמר גיל. הוא כוון את המיקרוסקופ לאחת
הצלחות ויד קטנה, כידו של עובר, קמוצה לאגרוף, נראתה על הקיר
ממול.
"זו כבר יד," הצהיר גיל בגאווה.
יונתן חש ברע. כך עברו מחדר לחדר, עברו שטיפות וייבושים. כל
פעם נראתה היד גדולה יותר. בחדר הנוכחי נראו הידיים ללא
מיקרוסקופ. הן עשו תנועות משונות: קמיצה ופרישה של כף היד,
כפיפות של המרפק ותנועות פיתול של הזרוע. כל התנועות נעשו בו
זמנית בקצב אחיד ובסנכרון מלא של כל הידיים. דמה הדבר לקן
שורץ נחשים מרקדים.
"מה הן עושות?" שאל יונתן בקול חנוק.
"מפתחות שרירים," השיב גיל בעליצות.
למרות שלא היה דתי, נראתה לו עבודתו של גיל חילול הקודש.
"הן חשות כאב?" שאל בקול לא לו.
"אל תהיה שוטה," הגיב גיל בכעס, "יודע אתה שכאב מזוהה במוח,
ולכך נחוצה הכרה כל שהיא. הידיים אינן אלא אוטומטים המגיבים
לאימפולסים חשמליים. אין לכך ולא כלום, עם יצור חי."
בחדר הבא ניצבו לפני זוגות ידיים שעבדו בתאום; הן פירקו
והרכיבו שעונים עתיקים במהירות מדהימה.
"מה הן עושות?" שאל יונתן.
"אנו מאמנים אותן לפעול בתאום פעולה ובדיוק רב. ידיים אלו
יטפלו במנגנונים עדינים."
עתה ניצבו ליד יד בקנה מידה2:1 -, שחומה מאוד ובעלת שרירים
מפותחים. היא מתחה קפיצים אדירים בקלות מדהימה. מדי הכוח הראו
שמפעילה היא כוח השווה לטונה אחת.
האולם הסתחרר סביב יונתן. הוא ראה עצמו, כבסרט בהילוך איטי,
איך מתקפלות רגליו והוא קורס מטה, מטה במשך זמן רב, עד ששכב
פרקדן ועולמו חשך.
הוא התעורר וחש שגופו מיטלטל בתנועה קצבית. הביט סביב ומצא
עצמו שוכב באלונקה הנישאת בידי שני גברתנים הלבושים בלבן.
נדמה היה לו שצריך הוא להציל דבר מה מ"כבודו האבוד", לכן אמר:
"או-קיי חברה, תודה רבה לכם, אבל אני כבר בסדר. הורידו אותי
בבקשה."
הם צייתו. יונתן קפץ על רגליו בזריזות, כדי להפגין עד כמה טוב
הוא מרגיש והתעלף שנית.
שוב חש את טלטולי האלונקה, הפעם לא ביקש לרדת. הם הניחוהו על
הרצפה במשרד כלשהו ויצאו. גיל הופיע מייד ואמר: "קום! אבל,
אנא, עשה זאת בשלבים. כל אחד שהיה קופץ כמוך היה מאבד את
הכרתו. בקפיצת הקרב שלך גרמת להפסקה קצרצרה בזרם הדם למוח."
יונתן קם בכבדות ובאיטיות, ואומנם הפעם חש לא יותר מאשר
סחרחורת קלה שחלפה מייד. הם ישבו במשרדו של גיל, לוגמים קפה
מעולה שהכינה מזכירתו.
יונתן שאל בהומור: "אתם מייצרים רק ידיים? מה עם איברים
אחרים."
"אם מתכוון אתה לאברי מין, אין לכך שוק. התחליפים הפלסטיים
למיניהם טובים למדי. יש בינינו הטוענים שיש עתיד לייצור אברי
מין טבעיים. אני איני חושב כך. למרות הציניות, מין אצל האדם
הוא קצת יותר מאשר חיכוך איבר באיבר. במין קשורים רגשות רבים
וסמלים שונים ומשונים. אני איני חושב שאבר מין מנותק מהגוף
הוא דבר אטרקטיבי במיוחד."
יונתן חש עצמו כילד שננזף זה עתה. צריך היה לתקן את הרושם:
"לא התכוונתי לאברי מין מנותקים." הסביר, "התכוונתי לאישה
שלמה. גיל אתה מסוגל לייצר אדם? או יותר ספציפית; אישה, בעלת
תכונות לפי הזמנת הלקוח?"
"אתה מתכוון לפיגמליון?" שאל גיל בהבנה ובאינטימיות מוזרה.
"משהו כזה," השיב.
גיל היסס לפני שהשיב: "התשובה היא כן ולא."
"תשובה מאוד אינטליגנטית," אמר יונתן בחיוך, אלא שגיל הפך
רציני מאוד כאשר אמר: "תן לי להסביר; אני איני יודע לעשות
אדם, אבל אני יודע להתערב בתהליך. רבים מהיצורים בטבע מתרבים
ריבוי מיני. דבר שהוכיח את עצמו באבולוציה. עובדה היא שכל
היצורים הגדולים בטבע מתרבים כך. אבל יש לכך חסרונות. העיקרי
שבהם הוא; חוסר היכולת לנבא את התוצאה. ישנה בטבע דרך ריבוי
אחרת המשוחררת מחסרון זה, זו דרך הריבוי הבלתי מינית, אני
מתכוון לשכפול. חקלאים במשך מאות שנים עשו זאת בצמחים. כדי
לשמור על תכונות מין מסוים, מייצרים הם את השתילים על-ידי
הנבטת חלקי צמח, כגון ענפים ,עלים ולאחרונה אף תא בודד ניתן
לרבות בטכניקה של תרביות רפואיות. כך יכולים הם להחליף גן
בלתי רצוי באחר, ולהשביח את הזנים במהירות וביעילות. מתרבית
כזו יגדלו, בהמשך, דור חדש בעל התכונה הרצויה. אצל בני אדם לא
נוסה הדבר. אבל איני רואה מדוע לא נוכל לשכפל אנשים בדרך
דומה; אם אקח ממך פיסת עור ואעשה ממנה תרבית יראה הדבר
כתחילתו של עובר. כפי שנראה הדבר בהפריית מבחנה, אלא ששם
קיבלנו את התא הראשון מצרוף של שני תאי מין, זכרי ונקבי, אם
נשתול 'עובר' זה ברחמה של אישה, יולד, לאחר תשעה חודשים, ילד
שירש את כל תכונותיך הגנטיות, כאילו היה אחיך התאום."
"שלושה חסרונות בתיאוריה שלך הופכים אותה לבלתי מעשית," שיסע
אותו יונתן,
ראשית תא העור התמיין כבר, ואינו יכול להפוך לתא אחר, לכן
תקבל צבר של תאי עור, ולא עובר.
"שנית, יולד במקרה זה בן ולא בת, אותה ניסינו ליצור. שלישית,
גם אם תתגבר על מגבלה זו, בדרך כל שהיא, עד שתגדל להיות ראויה
כבת זוג אהיה זקן מידי עבורה."
"אני רואה שהכנת שיעורי בית," אמר גיל בהתפעלות, "באמת המכשול
העיקרי הוא איך להחזיר תאים בוגרים להיות ראשוניים, כאלה
שיכולים להתמיין. בינתיים ניתן לבצע את השיבוט, כפי שאנחנו
קוראים לזה, רק מתאי גזע והם נדירים אצל אדם בוגר, אבל עובדים
כבר על תהליך להחזרת תא ממוין למצבו הראשוני.
והתוצאות מעודדות. על עניין המין נתגבר על ידי החלפת גן אחד
מ: Y ל:   Xואז נקבל תאומה זהה לך. דבר שלא קיים בטבע כלל. את
בעיית הגיל אפשר לפתור בשתי צורות; אחת, טבעית ביותר, נכין
לבנים צעירים בנות זוג, בהבדל גילים מקובל, את זה כבר אחרת,
ושנייה, נזרז את השעון הביולוגי של המיועדת, כך שבכל שנה
תתבגר בעשר שנים, ובגיל עשרים נחזיר אותה לשעון הטבעי."
"הפתרון אולי אפשרי מבחינה ביולוגית," הסכים יונתן, "אבל אדם
בוגר בחברתנו אמור להיות בעל השכלה רחבה, כדי שלא יחשב למפגר.
איך תלמד אותה את כל זאת בשנתיים?"
"כן," הסכים יונתן, "יש כאן בעיה. אבל אני מאמין שידידי
הפסיכולוגים ימצאו לה פתרון."
"תרצה עוד ספל?" שאל גיל.
הדבר האחרון שרצה יונתן היה קפה, אבל מבלי לתת לעצמו דין
וחשבון אמר:   "כן, אם אפשר."
"מלי," פנה גיל לאינטרקום, "תוכלי להכין עוד שני ספלי קפה?"
יונתן קלט רק אז שהקפה אינו אלא תרוץ לראות שוב את מזכירתו של
גיל. משהו בדמותה ריתק אותו, היא דמתה, יותר מכל אחת אחרת,
לדמות ההזיות שלו ובאותה מידה דמתה לגיל.
לפני שעזב ניסה לקבוע איתה, להפתעתו נעתרה מייד. באותו ערב
אסף אותה ליד ביתה, כפי שביקשה. הוא הזמין שולחן ב"תרנגול
הזהב", מקום שנהג לסעוד בו מידי פעם. כדי להתגבר על המבוכה
שבפגישה ראשונה מסוג זה, התעמקו שניהם בתפריט שהגיש להם
המלצר.
"מה תיקח? תיקחי?" שאלו שניהם במקהלה, ופרצו בצחוק שפזר כבמטה
קסם את המבוכה. הם הזמינו קוקטיל, לפי המלצתה של מלי, והמתינו
להגשתו.
"אני לא מרבה לצאת עם נשים," התוודה בפניה, "את האישה הראשונה
שחשתי רצון להיפגש איתה."
"רק שלא תספר לי שאתה 'עליז'," אמרה ברצינות, "זה יהיה בזבוז
נוראי מבחינתי."
"לא, אינני הומוסקסואל, אם לזאת כוונתך, אבל אולי גרוע מכך;
אני 'רובוטפריק'."
"אה," נפלטה אנחת רווחה מפיה, "זה לא יותר גרוע, זה הרבה יותר
טוב. קשה לי לראות ברובוטית 'צרה'."
"נראה לי שאני בדרך להפטר מצרה זו," אמר גלויות, "את דומה
להפליא לרובוטת הזיותיי."
"מוזר," אמרה, "לא נראה לי שאתה מחבב את גיל, והרי אנו דומים
זה לזו כתאומים זהים."
"בכך איני רואה סתירה, אותן תכונות שמכעיסות אותי אצל גיל,
מופיעות אצלך בצורה מעודנת, נשית, ובמקרה זה הן אולי גורם
המשיכה. יתכן גם שבתת ההכרה זיהיתי בגיל תכונות אלו, והן
תסכלו אותי, כי הופיעו במין הלא נכון, לגבי."
כאשר התחממה האווירה ביניהם התוודה בפניה: "מאז הרצאתו של גיל
הפכתי מאדם המרוצה מעצמו, למשועמם ובודד."
"היית מרוצה מעצמך," אמרה, "לא היית מאושר."
הם לגמו מהקוקטיל באיטיות, כאילו לא רצו שיסתיים. יונתן התפנה
להרהוריו: 'כאילו הייתה תאומתך הזהה... אין דבר כזה בטבע.'
צלצלו הדברים באוזניו. הוא לא אמר דבר, רק נאנח. היא הרגישה
במצוקתו, ושאלה: "היית רוצה לשתף אותי בהרהוריך?"
"זה קצת מוקדם מידי לזה," אמר לאחר שתיקה רבת משמעות, "אולי
תספרי לי קצת על עצמך."
"לזה בוודאי מוקדם מידי," השיבה בהחלטיות, "אבל לא מוקדם מידי
להחזיר אותי הביתה."
הוא נהג בשתיקה שהעיקה על שניהם. לא ידע אם נעלבה מסירובו
לפתוח בפניה את סגור ליבו, או מבקשתו שתספר על עצמה. כשהגיע
לביתה לא זכר כיצד עשה זאת, לא זכר כל פרט מהדרך אותה עברו.
הם נפרדו ב"לילה-טוב" סתמי. יונתן לא העז לנסות ולנשקה. לאחר
שירדה המשיך 'נהיגתו-האוטומטית', עד שזיהה את ביתו.
אותו לילה התקשה להירדם; לא פסק להרהר בה. לא יכול היה להבין
מה גרם למשיכתו העזה דווקא לאישה זו, ומדוע מרגיש הוא כה
מתוסכל מסיומו העצוב של הערב, שהחל יפה כל כך.
'אני חייב להתקשר אליה בבוקר,' הרהר, ועם הרהור מעודד זה
נרדם.
צחוקו של גיל הדהד במוחו, שטני: "היא אינה אישה, היא יצור
מלאכותי. לא פלא שהתאהבת בה. מבחינתך לא השתנה דבר;
'רובוטפריק' היית, 'ורובוטפריק' נשארת."
"גם אם שכפלת אותה גיל," התווכח איתו בחלום, "גם אז היא אישה
מושלמת, אתה בפרוש אמרת כך."
"זה נכון ביולוגית, אבל רגשית..."
"טוב, אז מה אם לא השתנה דבר מבחינתי? מי צריך לדעת את זה?
פחות מכל היא. אתה התחלת את המשחק, גיל, ואני אסיים אותו."
צחוקו השטני של גיל המשיך להדהד במוחו. הוא חיפש את דמותו,
אלא שהאור סנוור אותו. לאחר מאמץ ראה דמות מטושטשת בעלת
קרניים וקלשון בידה. מפיסטו רדף אחריו תובע את נשמתו, כתמורה
על האושר שהעניק לו... יונתן התעורר בבעתה, כאשר ננעץ הקלשון
באחוריו.
למרות תחושתו שלא עצם עין כל הלילה, התקשה להתעורר באותו
בוקר. הוא המשיך לנמנם למרות צלצולו הצורם של השעון המעורר.
כאשר קם עייף וכבד תנועה, שמח שהלילה חלף. הוא עשה את סידורי
הבוקר כרגיל, כמחקה סרט שראה, עד אותו קטע בו אמור היה להרהר
'במה העשה היום', הוא לא ידע את התשובה, ולכן המשיך להרהר
במלי. הוא הביט בחוסר סבלנות בשעונו, ממתין שיעבור הזמן, כדי
שיוכל לצלצל אליה בשעה סבירה. השעה הייתה שש ושלושים.
צלצול הטלפון קרע את הדממה. הוא הושיט את ידו במהירות למכשיר
שלידו. לאחר רגע, נמלך בדעתו והמתין שלושה צלצולים נוספים.
"כאן יונתן," אמר לתוך השפופרת. יכול היה לחוש את ההיסוס
בצידו השני של הקו.
"יונתן, כאן מלי," אמרה.
שתיקה... "אני," החלו שניהם בבת אחת ופרצו בצחוק משחרר.
""Ladies first, אמר באבירות מזויפת. לאמתו של דבר ניצל
הזדמנות זו כדי לדחות את אי הנעימות שבהתנצלות.
"אני מקווה שלא נפגעת מהתנהגותי... לא, אני מזייפת, אני מקווה
שלקחת ללב, אבל לא יותר מידי. היחסים בינינו התפתחו מהר מידי
עבורי. לא ידעתי כיצד לספר לך את סיפורי, ובעצם איני יודעת גם
עתה."
"אין זה חשוב כלל," השיב, "אם לא תרצי לא תספרי. אאסוף אותך
ליד הבית בשמונה?"
"או קיי," השיבה.
השיחה הקצרה עוררה את יונתן סופית. המסתוריות בה התעטפה
הזכירה לו את חלומו, ועם זאת הגבירה את משיכתו אליה. "יכולתי
פשוט לשאול אם אינה אחותו של גיל," הרהר, "או אולי ביתו."
הם לא שוחחו על כך יותר באותו ערב; רק למד ממנה שלא הכירה את
אביה מעולם. אמה גידלה אותה לבדה. דמיונה לגיל לא עלה יותר
לשיחה.
באותו ערב למד שאינה שונה מכל בן תמותה; היא הזיעה, כמו כל
אחד אחר נזקקה לשירותים, ולא כל דבריה היו דברי חכמה. להפתעתו
גילה שכל זה אינו מפריע לו כלל לאהוב אותה. להפך כל מה שהייתה
וכל מה שעשתה ריתק אותו כבמטה קסם.
כאשר החליטו להינשא ביקשה לבשר זאת לאימה ולגיל. אמה קיבלה
זאת בהתלהבות. גיל היה מסתורי כלשהו כאשר ברכם. לפתע נקט לשון
אבהית, שנשמעה מוזרה ביחס למראהו הצעיר: "ילדים," אמר, "מכיר
אני אותך מלי יותר טוב מכל אחד אחר... אני מתכוון, מבחינה
רפואית. לא רציתי לספר לך זאת... אבל עתה הזמן לכך, מלי, לא
תוכלי להרות וללדת."
יונתן שנא אותו באותו רגע יותר מתמיד. הוא חיבק את כתפיה בעוז
ואמר: "זה לא חשוב לי כלל, בין כה וכה לא חשבנו על ילדים בשלב
זה. אם אי-פעם נרצה זאת, תמיד פתוחה בפנינו דרך האימוץ."
מלי הודתה לו במבט רטוב.
כאשר הלך גיל ונותרו לבדם אמר יונתן: "הייתה לי תחושה שהוא
מקנא לך, באיזו רשעות הוא דיבר."
"גם אני לא מבינה מדוע נשמע מבודח כאשר בישר לנו בשורה בלתי
משמחת זו. תמיד הבנתי את כוונותיו לפני שדיבר, הפעם הדבר מעבר
לתפיסתי. נדמה לי שהייתה בקולו שמחה לאיד. תמיד אהב לשלוט
בחייהם של אנשים אחרים. הוא אוהב לשחק את אלוהים."
הם בילו ירח דבש משגע, על סיפון ספינת טיולים מפוארת. מכיוון
שדבריו של גיל שיחררו אותם מדאגות הרגישו עצמם חופשיים
ומאושרים.
"איני יודע למה התכוון גיל," אמר, "אבל אם התכוון לקלקל את
שמחתנו, הוא השיג את ההפך."
"אין זה אופייני לגיל, הרציונאלי להחריד, להיכנע לרגשותיו. אם
אתה מתכוון שפעל מתוך קינאה, יהיה בכך שינוי מרענן."
כאשר גילו להפתעתם, בתום שלושה חודשים, שמלי בהריון, באו לבשר
זאת לגיל במשרדו. הוא קיבלם במאור פנים, ולפני שהספיקו לאמור
דבר, אמר: "זה בן, קראו לו גיל."
יונתן ומלי נשארו פעורי פה מגודל ההפתעה. גיל המשיך כאילו לא
ארע דבר, "תשתו קפה?" שאל.
הם הנהנו בראשם.
"מלי," קרא, "הגישי בבקשה שלושה ספלי קפה."
לאחר זמן קצר נכנסה מלי, הביטה בבת דמותה, וכיאה למזכירה
חדשה, לא אמרה דבר.