בטלר כיווץ את חוטמו הלבן במהירות, מרחרח בחשד את פיסת המזון
המונחת לפניו, מניע את שפמו בחוסר החלטיות. עכברושים הם יצורים
נבונים מאוד. אי אפשר לקחת את זה מהם. הם לומדים יותר מהר
מעכברים ומיונים. הם גם יודעים להיקשר לבני אדם. הבעיה היא שרק
מעט בני אדם מסוגלים
להיקשר לעכברושים. בוודאי לא בקומה מינוס-שלוש בבניין ע"ש הרטה
היינץ.
באופן כללי, החיים של בטלר לא רעים כל כך. החיים שלו בעצם
מסודרים מאוד. הוא יודע בדיוק מה לעשות כדי לקבל מזון, ומה לא
לעשות על מנת לא לקבל שוקים חשמליים. לפעמים מנסים ללמד אותו
דברים חדשים. למשל למשוך בידית המנוף במקום ללחוץ על הכפתור
האדום, ואז הוא נאלץ לספוג כמה מהלומות חשמל, עד שהוא מבין מה
נדרש ממנו. אם היו מסבירים לו בצורה נורמלית את החוקים
החדשים, גם זה לא היה קורה. אבל הבחור והבחורה בחלוקים הלבנים
שמנקים את הכלובים ועורכים רשימות על דפי מעקב התלויים על
דופן הכלוב לא משתפים אותו בתוכנית המחקר. הוא צריך לפצח את
המשימה לבד, והוא עושה זאת היטב. הוא חי ובריא בכלוב מספר 3
כבר ארבע שנים.

הוא הפתיע אותה בדיוק כשמילאה את טופס השעות, רוכנת בעמידה
מעל שולחן הכתיבה, ישבנה בולט לאחור. הוא נכנס ללא קול, הקיף
את גופה בחיבוק חושני, חופן את שדיה בידיו. רוכסן מכנסיו
מתחכך בעגבותיה.
"מה שלומך, מתוקה?" הוא לוחש באוזנה. אחר כך מגיע הריטואל
הקבוע. הוא אוהב אותה בחדירה וגינאלית ברכינה, כשגבה מופנה
אליו. הוא אוהב לראות את כל גופה מתכווץ, את אצבעותיה לופתות
את קצה השולחן. אוהב לראות את זרעו ניתז לבסוף בחריץ בין פלחי
ישבנה. אוהב לחוש איך גופה שהיה מתוח וקשה נרפה לפתע ונמס על
השולחן לדקה, עד שהוא אוסף את אברו חזרה למכנסיו. קנט השולחן
מותיר סימני כאב על בטנה. היא מתרוממת לאט, מחפשת שיווי משקל
על רגלי צמר גפן. התחתונים נדבקים לרגליה בנוזל צמיגי. האם
הוא יודע שכואב לה ככה? היא תוהה לפעמים. גם היום היא תוהה.
"אני רואה שעבדת המון שעות החודש", הוא אומר בעליצות, שולף
מכיסו עט ציפורן לחתום על הדוח. היא לא עונה. מצוברחת? סתם לא
נהנתה הפעם? הוא תוהה. חותם בכתב רחב תחת השורה "מנחה פרויקט"
"ד"ר שטרן".
"את באה לאכול צהריים?" היא מזדנבת אחריו בשקט. משהו לא
כשורה, הוא מרגיש. שני מנעולים כבדים סוגרים את דלתות המעבדה
- ממלכת השאול הקטנה שלו. היא מעבירה כרטיס מגנטי. כמו בסרט
מדע בדיוני - היא מחייכת לעצמה, כי בעצם, זה רק בשביל הביקורת
של כוח אדם. שטרן דאג להסדר המבטיח לה תגמול כפול עבור אותה
עבודה: משכורת ישירות מהאוניברסיטה, ובמקביל - מלגה מתקציב
המחקר האישי שלו. הוא מביט בחיוך העצוב שלה והכל מצטמק בתוכו.
כל מבט שלה, כל תנועה, קו תנוך אוזניה, קצוות שיערה שנפרמו
מתוך זנב הסוס שעל עורפה, כל דבר בה מרטיט אותו.
המעלית היא הזדמנות אחרונה לאינטימיות חטופה, רחוק מעיניהם של
סקרנים רכלנים. הוא לופת את אצבעותיה הדקות.
"יש לך אצבעות של פסנתרנית, את יודעת? את מנגנת?" היא מנידה
את ראשה בשלילה. משפילה מבט. אצבעותיו מלטפות את שלה. בעוד
חודשיים היא תגיש את עבודת הגמר וכבר לא יצטרכו להסתיר. מה הם
חודשיים בשביל אדם שאוהב בטירוף כבר קרוב לשלוש שנים? הם
יתחתנו בטקס צנוע - כמה חברים, ומשפחה קרובה. ואולי בכלל לא.
ייסעו רחוק מכאן למקום לא מוכר. לחודש. לא - בעצם לשנה. רק
היא, הוא ואהבתם, ויחזרו אחרי שנה עם פרי האהבה הזו. הם יערכו
את הניסויים הכי מדהימים שרק שני אנשים מוכשרים כמותם יכולים
להלחין. האקדמיה תשכב לרגליהם, אבל להם לא יהיה אכפת מרוב
שישקעו באהבתם.
היא הביטה בדמותה משתקפת בעיניו הכחולות. מחפשת מילים להגיד
ולא יכולה.
"אני כל כך אוהב אותך", הוא לוחש, מרפה את אחיזתו מידה ונועץ
מבט אטום בדופן המעלית מעל ראשה רגע לפני שהדלתות נפערות
וקולטות חבורה של מזכירות ופרופסורים שרוצים לעלות מהחניון
התת-קרקעי למשרד.

"את רואה אותו? כן, זה ששם, זה עם השפם המצחיק והחלוק הלבן.
זה שנצמד כל הזמן לבחורה עם החלוק שתלוי על המרפק בתור
ל"צמחוניה". את רואה?"
"כן, מה איתו?"
"זה שטרן שאמרתי לך. זוכרת שסיפרתי לך על הבן-זונה
מפסיכולוגיה ניסויית?"
"זה שהכשיל אותך כי סירבת לתת שוקים לעכברושים?"
"לא בדיוק. הוא סתם חטף עליי עצבים כשאמרתי לו שאני מה30-%
שאצל מילגרם לא היו מחשמלים אף אחד. הוא חתיכת חרא. אני אומר
לך. תביאי עוד קטשופ, תעשי לי טובה, הם קמצנים פה נורא."
"אז זה ההוא שאומרים עליו שחזר מלוס אנג'לס בגלל ניסויים לא
אתיים?"
"מה זה לא אתיים? פליליים כמעט! הוא לא עבר שום ועדה אתית
וגרם נזק רגשי בלתי הפיך לילדים. אבל למה את אומרת לוס
אנג'לס? שמעתי שהוא היה בווירג'יניה."
"סליחה שאני מתערב. אני פשוט שומע את השיחה שלכם, אז רציתי
להעיר רק שהוא קיבל את הפרופסורה בLA-, ואז התפטר על רקע לא
ברור ועבר לווירג'יניה. משם הוא עף עם סקנדל כזה שלא יכול
להראות יותר את פרצופו בשום מקום. גם מהAPA- הוא עף על טיל."
"טוב שכאן קיבלו אותו בזרועות פתוחות!"
"אומרים שהוא אכזרי ברמות שאי אפשר לדמיין. אחרי שהוא חזר
תקעו אותו עמוק מתחת לאדמה, במרתף עם עכברושים שיתעלל בהם
במקום זה."
"ומה הוא עשה באמת בניסויים שלו שם?"
"תראי, הוא ביהיביוריסט. מתעלל בכל מה שזז."
"בקיצור, הוא עשה ניסויים על ילדים בני שנתיים. היה לוקח להם
את הדובי וכל מיני דברים כאלה כדי לגרום להם תסכול."
"מה, כאילו, הוא היה חוקר תסכול נלמד?"
"לא יודע. אולי רצה להראות שבדרכים ביהיביוריסטיות אפשר לשנות
סגנון התקשרות."
"ומה קרה לילדים?"
"חבל על הזמן. עברו כבר עשרים שנה, וחלקם רוצים לתבוע אותו.
מזלו שיש חוק התיישנות. גם הבת שלו וגרושתו רודפות אחריו.
מספרים שהתעלל בהן בשיטות סקינר שלו."
"עכשיו, את רואה, הוא מזדנב אחרי סטודנטית שלו. מאסטרנטית או
דוקטורנטית. בטח תוקע לה שוקים חשמליים! פחחחחחח."
"בן כמה הוא?! נראה לי שהוא יכול להיות אבא שלה. מה אבא? סבא!
אמרת שלפני עשרים שנה הוא קיבל פרופסורה?"
"כן, אבל הוא היה גאון צעיר. צריך להיות עכשיו בן אולי
חמישים. עדיין כפליים ממנה בגיל, אבל לא יכול להיות סבא שלה."
"פדופיל."
"תסתום. נראה לי שהם באים לשבת בשולחן לידינו."

אין שום דבר יותר טבעי ממרצה בכיר בשלהי גיל העמידה ותלמידת
מחקר שאוכלים צהריים בקפיטריה. אף אחד לא יכול לקרוא את הבזקי
הברקים ביניהם. הם יושבים על המרפסת הלחה מגשמי הבוקר. האוויר
קריר וסמיך, כאילו העולם נדחס לתוך סוודר צמר אפור של עננים
קודרים. בדיוק כמו לפני שנתיים.
אז, שעתיים קודם לכן, מכשיר הטלפון שלה צפצף, מתריע על הודעת
טקסט. "חולה על התחת שלך". ומיד לאחריה עוד אחת "אני חייב
לראות אותך בצהריים". יום קודם לכן הם התנו אהבים בפעם
הראשונה. היה משהו קסום בגבר כסוף השיער, ששביל מחלק אותו
בחתך זהב מושלם. גופו מסרב להזדקן, מוצק ושרירי, רק עטוף
בשכבת שומן דקה. היא מצטמררת, נזכרת איך עטף אותה בגופו, נבלע
בתוכה. היה בו משהו סמכותי, אבהי אפילו. לא בגלל שהיה פרופסור
במחלקה שלה. ואפילו לא בגלל שהיה בן גילו של אביה (עד כמה
שיכלה לשער את גילו של אביה, הרי השרץ עזב אותם אחרי שנים של
התעללות ומכות בקיץ שבו עלתה לכיתה ג'). לא, היה פה משהו מעבר
לזה. הוא הקנה מין תחושה של ביטחון ושלווה של אדם שיודע היטב.
של אדם מסודר המכיר בכללים שעל פיהם נוהג העולם. מין שמש של
אלוהים. כאילו הוא יודע את הצופן הסודי שמפעיל את היקום.
כאילו באותה קלות שבה יכל ללמד חולדה לצלצל בפעמון וקוף לנגן
"יונתן הקטן" יכל לתפעל את כל העולם בכוחם של חיזוקים
וגירויים.
היא נעתרה להזמנתו. זה היה לפני שנתיים. הוא אמר לה אז שכבר
שנה הוא מפנטז עליה.
"מאז שלקחת אצלי מבוא להתניה קלאסית", אמר, "היית התלמידה הכי
פיקחית בכיתה שלי מאז שלימדתי בלוס אנג'לס." הוא החמיא לה.
היא הסמיקה קלות, הוא קלט את האיתות. הוא ידע שהיא יודעת שהוא
יודע. החיים זה רק מערכת של חיזוקים חיוביים.
"מספרים עליי הרבה סיפורים", הוא אמר. היא שתקה, מאפשרת לו
להמשיך לבד. היא באמת שמעה הרבה מעשיות על הרבה אנשים. רובן
רחוקות אלפי מילין מהאמת. אבל במקרה של השמועות על ד"ר שטרן,
אפילו אם חותכים מהן 95%, עדיין נשאר הרבה בשר.
"הם צודקים רק בשני דברים", המשיך, "שאני מאמין בעיצוב
התנהגות, ושלא אהבתי מעולם אף אחד. ואף אחת", הוא מוסיף, "עד
שלא פגשתי אותך."
ומשהו בלב שלה פרפר. אבל עכשיו, שנתיים מאוחר יותר, שוב על
המרפסת של פינת ההסעדה, משקיפים על הנוף הסגרירי, והלב שלה לא
מפרפר עוד. מרגישה עיניים סקרניות, כמו נמלים מטפסות, מגרדות
את גבה. והעיניים שלו מתרוצצות בדאגה, מנסות לתפוס את המבט
שלה. והיא בורחת ממנו. הוא מרגיש אותה עוזבת. כמו בקבוק כוהל
פתוח שממלא את האוויר בריח חריף שמתנדף במהירות, עד שמתפוגג
כליל.
המתחם עמוס בסטודנטים שבולסים בעליצות מבלי להפסיק להאזין
לשיחות לא להם. צריך לדבר בזהירות. הוא שוקל את המילים, אבל
הן תקועות במעלה גרונו. הוא צריך להגיד דבר מה בדחיפות, לסגור
את בקבוק הכוהל שמתאדה לנגד עיניו. שולח יד לכסות את כף ידה,
והיא מושכת אותה לפני שאצבעותיו מצליחות לחוש במגע עורה.
יפהפייה יותר משזכר אותה אי פעם. היא הייתה הנסיכה שהצילה את
נפשו הטבולה בביצה, שגאלה אותו מהביבים, שהחזירה לו אהבה רכה,
שבחיבוק אימהי אחד טיהרה את כולו, בחיוך זיככה את הרפש שדבק
בו. היא ירדה אחריו אל השאול והייתה לגואלת שלו, האהובה שלו,
האישה שלו, התלמידה שלו, ההמשך שלו עצמו, כמו איבר מגופו.
הקור סדק את שפתיה, והיא ליקקה אותן במתיחות, מניחה את המזלג
בצלחתה המרוקנת. רק אז שמה לב שהוא לא נגע במנה שלו. הייתה
טרודה בלחפש בלבה את המילים שארגנה כבר מזמן בראשה. היא בחורה
משכילה. מודעת. יש לה דפוס חולני, תסביך אבא (שהיה חלאה לא
קטנה), אבל היא לא תיתן לו להרוס לה את כל החיים שנים אחרי
שנטש אותה, בכך שתשכפל מערכות יחסים חולניות. מה שווים התארים
בפסיכולוגיה אם החיים שלה עדיין מעוותים? לכן לא אכפת לה אם
שטרן יתקע את הפרוצדורה שלה. אם לא תסיים בגללו את הלימודים
או לא תקבל שום משרה. כן, היא מודעת לכך ששיטת החיזוקים בהחלט
יכולה להפוך למסע נקמה אובססיבית. היא משלמת שכר לימוד יקר.
"נלך?" שאלה תוך שהיא אוספת את החלוק לחיקה. "אנחנו צריכים
לדבר."

דלת הכלוב של בטלר פתוחה לרווחה. הוא מביט בהשתאות, לא בטוח
מה עליו לעשות. האם זהו ניסוי חדש? האם עליו לצאת? להישאר?
הוא עומד בזהירות על רצפת הכלוב, מרחרח בחשד את האוויר
הממוזג, נועץ עיניים אדומות בגבר בחלוק הלבן שמולו. הוא מרגיש
את זעפו של האיש, את השנאה היוקדת.
"צא! צא משם! עוף כבר מכאן, צא לחופשי! לך לזיין את החולדות
האפורות בחניון!" הוא צועק, משתולל, רוקע ברצפה, פניו
מאדימות. "לך מכאן, חרא לבקני קטן! לך לפני שאני מרסק לך את
הגולגולת!" הוא הופך את הכלובים, בועט בשולחנות ובמכשירי
החשמל, מטיל חורבן על הממלכה התת-קרקעית שבנה במו ידיו. לבסוף
נופל שדוד על הרצפה, מיילל כתינוק. החדר מתפוגג לתוך מסר
ערפילים. הוא שוכב ללא ניע. רק הבכי מרעיד את לוח החזה שלו,
ומדי פעם גופו מיטלטל בהתייפחות ארוכה. כשהוא פוקח את עיניו
וממצמץ הוא רואה את בטלר עומד, לא מבוהל, אבל עדיין חשדני,
בפינת החדר, נועץ בו מבט מודאג.
"אתה רואה", הוא מיילל לעבר העכברוש, "איזה רכיכה היא עשתה
אותי?"
איך אומרים הסטודנטים שלו - כוסית. הוא ניגב את עיניו בגב כף
היד, מרגיש את הזעם זורם בעורקיו כמו רעל המפיג את שיקוי הפיה
הטובה שהיא הפיחה בו פעם.
"למה זה מגיע לי?!" יילל.
לבטלר נמאס כנראה מהמונולוג. ואולי פשוט הבין שהאיש השבור
השמוט שדוד על הרצפה לא טומן בחובו שום סכנה, ובדהרה נמרצת
בטלר נעלם בפתח האוורור מעל הארון. עכשיו אפילו בטלר עזב
אותו. העכברושים תמיד עוזבים לפני שהספינה טובעת.
"אלוהים, למה זה מגיע לי?" בפעם הראשונה בחייו הוא פונה
לאלוהים. "נתתי לה תמיד רק חיזוקים חיוביים!" זעק אל הריק.