תמיד יוצא לי ללכת ברחוב הראשי של העיר שלי.
אני אף פעם לא מצליח להסתכל עליו כעל הרחוב הראשי של העיר
שלי, או כעל השדרה המרכזית של החיים שלי.
החיים שלי תמיד נמצאים אי שם בשורה בתוך איזה מגזין לצדה של
איזו דוגמנית שצובעת לי את הצרות בבלונד ובעור רך, חושב עליה.
תמיד משכיחה לי את הסירחון של ההמבורגרים שעולה מהחנות בציר
המרכזי של הרחוב ואת האנשים שלא הופיעו לי במגזין, אבל
מבזיקים לי כל שנייה בחיים.

האנשים האלה, כל מיני אריאלים, אלירנים, בוריסים. רגילים מדי
בשביל מגזינים, כל הזמן הם יושבים שם, אוכלים המבורגר
ומקצקצים על המצב.
אני אומר להם שלום, כל אחד שואל את אותן השאלות שחייבים
לשאול, אני מנסה קצת לשאול את בוריס לשלום המלחמה הפרטית שלו,
הוא מגלגל לי עיניים.
לא ניסחתי את השאלה שלי למשפט טוב וברור מספיק. בוריס לא הבין
אותי, הוא מבין רק את ההמבורגר.
הוא לא רואה את הכמיהה שלי לעגל הזהב שמחכה לי ממש מעבר
לפינה. אני בכלל בדרך הביתה ואין לי כוח לדבר עם בוריס, האישה
מחכה.
הבלונדינית שלי בבית, הכל אצלה תמיד ערוך, מוכן ומנוסח עד
הסוף. היא עומדת שם ליד אחותה הברזילאית שיוצאת איתי לסמבה
סוערת במחוזות האוננות.
אני מתגרה מדף נייר עם מגע קטיפתי כמו תחת של ברזילאית, ויודע
שהדרך היחידה שלי להגיע אל אותו עכוז היא להיות גם כן בתוך
המגזין הזה.
רגע, אבל איך? עושה עם עצמי ארכיאולוגיה מתמשכת בניסיון להבין
איך אנחנו מלבינים שיניים זה לצד זה.
אבל השיניים שלי צהובות, מההמבורגר שאכלתי קודם, מכל גועל
הנפש שאני בולע מהעגלים כל הזמן. מה שכן, הפה שלי מחודד.
אני יודע לתאר את הברזילאית ואת הבלונדה יותר יפה מהסבתות
והאמהות שלהן ביחד, ולחפור להן בנשמה בעזרת הלשון שלי.
ככה אני אכנס איתן למגזין. ככה הן בטח ייתנו לי לגעת בעגל
הזהב שלהן.

הרבה אנשים יודעים לסנוור בעזרת יופי של בלונדינית יפה יפה
שבא לבכות, יש להם גם חיוך נוצץ או לפחות משפטים צהובים
שמצדיקים כניסה למגזין, בניגוד אליי.
אני לא פחות טוב מהם, רק צריך לחפור עמוק, אז יאללה, חופר
חופר, רושם רושם.
מושפע מכל מה שקראתי בקטיפת הזהב הזאת היום, יוצא לי טוב, לא
מספיק. אולי אני באמת לא מספיק? כוס אמק!
כוס אמק, הברזילאית הזאת... איך היא מצליחה להשכיח את כל זה
בשתי שניות... אני מזנק לחדר ויאללה קרנבל!
מסיים את התסכול המתמשך בשתי נשיפות גאווה.
כמה דקות אחרי זה חוזר למסקנות שלא חגגו אתי בחדר שינה, מהרהר
שוב על בוריס, מת מעייפות, כל כך לא רוצה ללכת לישון איתו
שוב.

מחליט לצאת החוצה, כל כך הרבה בלונדיניות שעורגות למגזין
מחכות לי שם, מתוסכלות בדיוק כמוני.
הן גם כן מעדיפות לאמץ להן את אותו חיוך מפלסטיק שהכל אצלו
סבבה.
יש לי תסכול של מיליון דולר להציע להן, נקים בסוף משפחה
מאושרת עם מגע קטיפה מרוטש.
רק ששנינו צריכים להיכנס למגזין הזה קודם.

חוזר לרחוב הראשי, לחנות עגל הזהב האמיתית שלי.
יושב עם בוריס, משוחחים לצד קציצה הפוכה, רוצים להיפתח הרבה
יותר אבל כל אנשי המגזין מסביבנו לא נותנים לנו.
הפלסטיק הזה מאיים עלינו שמא חלילה יראו שאנחנו שבירים.
ופתאום אני חי מחדש, הבלונדינית ממול קורצת לעבר הגאווה שלי.
בוריס כמובן טוען שזה אליו, אריאל ליד משום מה אדיש ואלירן
כנראה יתהה על קנקנה בסוף הערב. עוד בלונדה מפוספסת לפנקס
האפור שנרשמים בו כל הרגעים בחיים שהשלמת איתם.
השלמה... שוב התסכול הזה, שוב העולם הזה, מתנהל כמו סמבה
ברזילרה מתמשכת ואני בכלל לא רוקד כשעצוב.
איכשהו אני שוב עורג למגזין. מגיע לאותה מסקנה, חייב לכתוב
דברים חדים.
אני בורח שוב לסמטאות בראש שלי, לא יכול להיות שלרחוב הזה יש
רק המבורגרים ובוריסים להציע.
בטוח יש פה בלונדינית ממש מעבר לפינה.
מסיים את הסגידה לעגל שלי וחותך הביתה דרך רחוב צדדי.
קצת מאריך לי את הדרך, קצת מגוון לי את המסע.

לא מספיק לפסוע שני צעדים או לגלגל אסוציאציה אחת בתוך הראש
ועומדת מולי החנות עם ההתגשמות שתמיד חיפשתי.
חנות שתמיד התגלגלה לי ליד העין, אבל תמיד העדפתי להתרכז
בהמבורגר.
"מוזה שופ" קוראים לה. נכנס.

"שלום."
"שלום."
"תגידי, מכריחים את כולכן לענוד תג שם?"
"כן, אני אורית המתוכנתת והמתויגת, תמיד למענך."
"אני מעוניין לקנות מוזה בבקשה."
"אצלנו לא מוכרים מוזה."
"אז?"
"אצלנו מוכרים הפריה מלאכותית, זה טרנד ממש חזק עכשיו."
"אבל אני לא מעוניין לקנות טרנדים, אני רוצה משהו לטווח
ארוך."
"טוב נו, יש לי פה כמה דגמים בשבילך, בוא אחריי."
"מההא", אני פועה במחאה.
"מה?"
"שום דבר, גברת מוזה שופ."
"טוב... בכל מקרה, פה יש לנו מוזה שתעיף לך את הרוח לארבעה
כיווני אוויר, המוזה באה עם מצפן מותאם שלא תאבד את הצפון
שלך
בזרם המחשבה."
"מצפון תפתח הרעה..."
"אה... אני יודעת מה אתה צריך... מונע קלישאות, יש לנו דגם
מצוין בשבילך."
"רגע, ומה עם יתר כיווני הרוח במוזה הזאת? איך עובד המזרח?"
"אז בניגוד למה שאתה חושב להגיד, אין פה שום רוח קדים..."
"אז?"
"מזרחנות משוכללת בשלל צבעים ודמויות פיקנטיות, אמרות כנף
מרוקאיות עדכניות שהולכות מצוין עם שעטנז של אורז פרסי."
"אבל גם בזה כולם התעסקו כבר..."
"כן, אבל אצלנו יש אפשרות לרוח נגדית קלה מכיוון מערב,
שתיתן
לך דימויים חדשים על קאובויים חסרי רחמים שמתעללים בעיירות
הפיתוח."
"בלי ג'ורג' בוש ומסעודה משדרות???"
"כן! אך הערכה שלך לא תהיה שלמה בלי מונע הקלישאות החדש."
"נו, מה יש במונע הזה...?"
"יש בו מנגנון מוחי שמנגן על הגאווה שלך. בכל פעם שתעלה לך
קלישאה שנשחקה, תרגיש צריבה קלה באזור החזה, הצריבה תחסום
לך
את המוח ותכריח את התת מודע שלך להיות ייחודי."

"בוא נשים לך את זה עכשיו להתנסות ותראה מה דעתך. תרים את
החולצה, צריך להניח את זה על החזה. יופי, עכשיו בוא ננסה."
"הראש שלי די ריק פתאום כשאת בוחנת אותי."
"אתה יכול לקרוא עיתון בינתיים כדי לפתח את המחשבה."
"לפתח את המחשבה? עם עיתון? תאמיני לי, אין מה לקרוא שם היום,
אאוץ'! וואלה עובד."
"יש לך ריח של אלף האיים, היית בהמבורגריה עכשיו?"
"כן, חושים מחודדים יש לך, אבל יש לי קצת תחושה של גועל."
"למה?"
"לא יודע, ראיתי סרט שעשו על מקדונלד'ס והבנתי איזה דבר נורא
זה לגוף, למרות שבישראל יחסית יש לנו מזל, תראי איך האמריקאים
האלו ירדו מהפסים, אאאוץ'!"
"זאת הייתה יותר מצריבה קלה!"
"על קלישאות בית קפה המכשיר נותן צריבה כפולה."
"ואיך את יודעת להעריך מהי קלישאת בית-קפה?"
"יש לנו טבלה, אם קבוצה מקבילה משתמשת באמרה מיליון ומאתיים
פעמים בעשרים וחמש דקות, הוא נכנס לקטגוריה הזו."
"למה דווקא עשרים וחמש דקות?"
"ישיבת קפה וסנדוויץ' פלוס חמש דקות זמן המתנה משוער."
"עכשיו את מדברת בקלישאות."
"לא, אני סתם מתוכנתת, כמו שאמרתי לך."
"אז איך את רוצה להפרות אותי בדיוק אם את מתוכנתת?"
"מלאכותית, אנחנו במוזה שופ נעזור לך ליצור טרנד חדש."
"יש איזה קו מחשבה?"
"כן, אנחנו מניחים שבתוך כמה שנים הניינטיז יעשו רטרו, לכן
אנחנו מתכנתים את כל היוצרים להריח מרוח נעורים."
"מתכנתים יוצרים?? אתם לא מתביישים?? אאוץ'!"
"למה עכשיו צריבה??"
"על מחאה וחתרנות."
"סליחה?! ועל מה בדיוק אמנות מבוססת? אאוץ'!"
"על קלישאות חתרניות מקבלים את הצריבה הגדולה ביותר."
"אני לא מצליח להבין, אתם מנסים לתכנת אותי, לא רוצים חתרנות
אבל גם לא רוצים קלישאות ובטח לא דעות. מה בדיוק ייצא לי
מכם???"
"ייחודיות השראתית שתשתלב בזרם אחד עם כולם."
"ואיפה או איך בדיוק זה יקרה?"
שתיקה.

"תנסה על המקום לשכלל לי קלישאות ניינטיז."
"אוקיי, הניינטיז הריחו יותר כמו כפות רגליים הלומות ד"ר
מרטינס מאשר כמו רוח נעורים."
"נחמד, תתאמץ קצת יותר, בוא נשחק קצת אסוציאציות ניינטיז."
"ברנדון וולש."
"בובת הראווה הרשמית של העשור, אאוץ'!"
"משוש חייו של הראל סקעת."
"סביר, נוותר לך."
"ביבי."
(פינוקיו, חושב בראש): "בוקר טוב עולם, מה שלום כולם? אני
יורד מהחוטים, אני כבר גבר אמיתי, כמו כל הילדים."
"עכשיו מתחילים להתקדם סוף סוף."
"יגאל עמיר."
"אל תגזימי..."
"אני מכשירה אותך להיות נושך לקראת סוף העשור הבא, אז גם
יהיה כבר מותר לצחוק על זה."
(משוגע, נבלה, קין המודרני, אקדח, כדורים)
"
Boom boom Doom doom, I don't want you in my room..."
"אוהו, שלום! אתה רואה שזה עובד, אפילו שילבת שיר בפנים בלי
מכתיב הקו המוזיקלי שלנו."
"גם את זה יש?"
"כן, אתה מעוניין?"
"לא, אחרי הכל אני שיר, שיר קיים."
"למה עכשיו לא הייתה צריבה?"
"שלמה ארצי הוא קלישאה שתמיד תופסת."
"עדיין צורם לי הקטע עם יגאל עמיר."
"צורם זה טוב."
"למה?"
"במחקרים החדשים שערכנו על תגובת היוצר ליצירותיו גילינו
שהדברים שהוא הכי סולד מהם הם הכי טובים שלו."
"אל תצחיקי אותי, אלה מחקרים חדשים?... על מי את מנסה לעבוד?
אאוץ'!"
"אל תעז להתווכח אתי בכלל! אתה יוצר של התקופה הנוכחית
ורוצה
להיות גם בדור הבא. אם תתחכם למכוונים אותך אתה עוד תגמור
ב"הארץ!"
"ומה רע בזה?"
"אתה חייב להחליט, אתה רוצה לשנות את העולם או להיות
שמאלני?!"
"לא זה ולא זה, סתם לכתוב חד."
"ולהגיע עם זה לאן?"
"לבלונדיניות מהמגזין..."
"אהה, אז למה אתה לא אומר? אני יודעת בדיוק מה אתה צריך."
"שים לב טוב, זהו הקונדום האנושי."
"מה... ומה בדיוק עושה הקונדום הזה?"
"זה בדיוק העניין, כלום. אין בו שום דבר שקרוב לדבר האמיתי
וכך הוא יפרה אותך. אתה טוען שכל מה שאתה רוצה באמת זה
בלונד
אז כך יהיה. בכל פעם שתחשוב על דימוי טוב לג'ורג' בוש
השלישי
תעלה לך תמונה של קארין מגריזו בחזייה ובתחתונים רוכבת על
פר
עם כובע בוקרים. בכל פעם שתרצה לזעוק שוד וחמס על המדינה
הזאת
תחלום על עצמך במכונית עם גג נפתח כשאורלי ויינרמן לידך,
מבצעת חסדי פה במיצג נשמתך הטהורה. אם בכלל תצליח אחרי כל
זה
להגיע למחשבות יפות על ניתוץ מיתוסים לאומיים, תזכה לעבוד
במשך שנתיים על סרט ביוגרפי שמתאר את נפילתה של בר רפאלי."
"למרות שזה לא ממש מה שרציתי, אני מוכן לוותר בשביל זיונים
כאלה..."
"חח, אל תצחיק אותי, אתה לא באמת חושב שאתה הולך לזיין
ככה?"
"למה לא?"
"הקונדום הזה הולך להמאיס לך את כל תחושות הגירוי המיני
המוסכם ולהפוך אותך."
"מה הכוונה בלהפוך אותי?"
"הפעם, לשם שינוי, זה בדיוק מה שאתה חושב - אתה הולך להיות
הומו."
"לא, לא, לא. אני הולך מפה, אם יש לך מוזה שאני לא רוצה, יגאל
עמיר והומואים להציע לי, אין לי מה לחפש כאן. אני רק רוצה
בלונדינית שתוקסם ממני."
"ובשביל זה אתה חייב מוזות ומגזינים?"
"כן, נראה לי..."
"עכשיו אני באמת יודעת מה אתה צריך."

אורית מתכופפת לעבר מגירה. עכשיו אני קולט שבעצם אין לה שום
כיסוי. היא מפשפשת ועושה רעשים ותוך כדי מתכופפת יותר ויותר,
קשה מאוד לראות את הגיל עליה. אין שם שום סימן מתיחה או
שחיקה, היא ממשיכה להתכופף. אני בינתיים מזמן הפסקתי להקשיב
או לקלוט את הסיטואציה שאני נמצא בה. אני מחליט בשנייה אחת
שכל החדות שאני צריך אי פעם היא פשוט להפשיל לה את המכנס.
מחליט במקום זה להרכין את הראש ולברוח החוצה. ממשיך לאכול את
עצמי ואחרי שנייה הולך להתנחם בעוד איזה בורגר. אורית מבשרת
לי שהיא מצאה את מה שהיא חיפשה, אני אפילו לא טורח להסתובב עד
שאני שומע קול נפץ. רואה חתיכות זכוכית ניתזת לעברי מכיוונה
של אורית, מסתובב ורואה אותה. מוצא את מה שחיפשתי. שובר לה את
כל הקלישאות בתוך הראש, היא מנגנת לי על הגאווה בצורה שרק
אישה יכולה. מנפח את החזה כמו שלא ניפחתי מזמן. אאוץ'! נחסם,
פתאום יש רגע מת.
מנסה להמציא את עצמי מחדש. לא מצליח, אין לי שום דבר מעניין
או חד שהיא לא ראתה כבר. חוזר לתסכולים, מוציא ממנה את הרגעים
שלי ומחליף לה אותם בשאלות. בכל זאת אולי הצלחתי לחדש לה.

מבין שכבר לא ייצא ממני כלום, מחליט להיות אנטיפת ולחזור אל
העגל שלי. ההמבורגריה עוד מעט סוגרת. אנשים שם קצת קהים
מעייפות. עכשיו אני כבר מקצקץ עם בעל הבית. הוא מדבר אתי על
הצרות שלו, על כל הכסף שהוא חייב, על הזיונים שלו ורק בגלל
שנדמה לו שסוף סוף יש מישהו שמקשיב לו הוא גם מנסה לעניין
אותי ברזי המקצוע של החזקת שוק בשר יומיומי. אני מנסה להגיד
לו שזה יעשה אותי הומו והוא מגלגל לי עיניים, מבין בדרכו
שהתרשם ממני לא נכון.
אני קצת מתקן את הרושם, אז הוא מציע לי להיות שוטף כלים. אומר
לי שבדיוק הרגע הוא פיטר עוד מאונן באספמיה. הוא נותן לי גם
לסגור היום את המקום לבד.
הוא סומך עליי. הולך הביתה. משאיר אותי עם קופסאות פלסטיק
מלאות ברטבי תיבול, עם מסיר שומנים ועם גז בפוסט טראומה.
העולם כבוי לי פתאום, יש עוד שעתיים לזריחה וממש לא בא לי על
שיחת זיכוך עם גורף עלי הרחוב. סוגר את החלון החשמלי.
אני דוחף את מיצג הגאווה שלי בתוך קופסת רוטב ומטמין את הראש
בגז ביחד עם המוזה, דן את הרוח שלי לשריפה נצחית בשביל טיפת
אמת.
מדמיין בחיוך אחרון את משוללי המוזה צוחקים עליי כשזה יתפרסם
להם במגזין.

זהו, חיוך אחרון ומזכך, אני לא רציתי להיות שם אף פעם. לא עם
בוריס, לא עם הברזילאית ולא עם הבלונדינית. ולא עם אורית, עם
המוזה או עם יגאל עמיר.
רציתי לחיות כעגל זהב, לאכול עגלי זהב, לזיין עגלי זהב, למכור
עגלי זהב.
אף פעם לא הצלחתי להסתכל על הרחוב הזה כעל הרחוב המרכזי של
העיר שלי או על החנות הזאת כעל השדרה המרכזית של החיים שלי.
עד עכשיו.
אני דומם דום doom doom דום.
I don't want anybody in my room
בטח שלא קלישאות. יאללה קרנבל!