ומעתה לא עוד כתיבה סודית בהתחבאות מפוחדת
עכשיו גלוי יותר לפנייך
ואת כבר יודעת בוודאות
מה אני עושה עם המלים שאינני יכול לעשות אתך

ומרגע זה, ממש מעתה
אני יכול להראות לך, האשה הראשונה שלי
את מקבציי בעירום מלא
ולא לחשוש ממך
שכן את הראשונה שראית אותי עירום
וכנראה שגם תהיי האחרונה
אם תאריכי אחריי

בפעמים הראשונות וודאי אשתוק ואתבייש
אחרי הכול
אבל אחר כך כבר יבוא
משהו אחר
וסימני השאלה המפוחדים
יחליפו מיתרי קול
ויהיו חדורי מוטיבציה א-דפנסיבית

מה אחלום הלילה?
האם שוב, לחדרים נמוכי תקרה ובתוכם
ברנשים גדולים בידיים מזוהמות
שייקחו ממני בלי לשאול
את החומרים היחידים שהם שלי?
מה תרצה נפשי לבשל לי הערב?
האם מתכון סיוטי מתובל חוסר אונים
או שמא ריחוף עדין וממושך בעולם צבעוני
של חוויות לא ממוקדות בטעמי וניל?

מה אחלום הלילה?
האם פרצופי הנערות הצעירות מציורי גוגן
שוב ילוו קנטטות מוטוריות מלאות גיטרות?
ולאן יוליכו אותי קשור וחסום?
למרתף או לגג?
לקפיצה או תלייה?
אני נזהר מחלומותיי עתה ובכל לילה אני מקפיד
להתפלל שלא אזכור
את קבוצות הילדים המכים אותי
הרודפים אחריי בעיניים בורקות ושיער צהוב
בחלומותיי

ועדיין אנשים מלאי תווי פנים באים לבקר אותי בעיקר
כשאני ישן על צדי השמאלי

לקחת אותי במוצאי שבת
לפגוש את מבקרת השירה הראשונה שלי
וככל שחלפו בינינו מלים גדלה בתוכה
תחושת שותפות וברגע אחד אפילו קמה ונישקה אותי
נשיקת לחי תמימה ולא תמימה כלל

חזרנו לביתך מאוחר וכבר כשעמדנו מחוץ לדלת הברזל
נשקנו נשיקה מיואשת האחד לשנייה
ותחבתי את פניי עמוק לשקע צווארך
למרות שלאורך כל הערב נשמרתי
ממך מסיבותיי שלי
תוך שיחה מתמדת על מניעי הכתיבה
ועל האלימות הגדולה שמניעה את הכול

במיטה נגליתי לך בפעם הראשונה
ברשעותי המכסחת
והיה רגע אחד בו רצית להקיא אותי
בבת אחת אבל איכשהו בסוף פשוט רצית בכי
שלא בא

וזהו למעשה ביטוי נהדר עבורי
לעצמת האינטימיות שלי אתך

לא משנה כמה אני מעלה בך לעתים בחילה
אינך מקיאה אותי
אפילו לא מעט ממני
רק מחבקת ומחייכת וסולחת לי
למרות שאינני סולח לעצמי

אני מגלה בעצמי בפעם הראשונה
את כוחות הילדות הנעלמים שלי
ואני מתהלך כמו גיבור על
בגלימה מתנפנפת ובגדים צמודים
אין לי מה להסתיר וכוחי עומד לי יפה
מול עוולות העולם
וכל רשע מילדותי ננקם על ידי עשר פעמים

אני מגלה בעצמי כוח סודי שחשבתי
שלילדים כמותי לעולם לא יכול להיות
והכוח אינו שולט בי לגמרי
זהו משחק עדין בינינו למרות שברור לחלוטין
מי על ההגאים
ומי רוכב בהנאה במושב האחורי
מרופד החלומות
תוך גרגור וציפייה חוככת ידיים
לפנייה הקרובה

אינני מגלה לעצמי שום דבר חדש
שכן אותו כוח נידון תמיד היה שם
מהסטירה הראשונה שנתתי לאמי בגיל 14
עד להלוואת כל רכושי לאותה אם סטורה
בשנה שעברה

דרך צלחה!

את אגדה אורבנית קיימת לגמרי
ועם זה אני לא רוצה להתווכח
את תמצית הקיום המודרני בחתיכות נאות משויישות
ועם זה אני יכול לחיות
בבגדייך הנוודיים
בהרגלי העישון המצומצמים שלך
בבחירת התליונים לארוחות שבת
ובעיקר
בתנאים הבסיסיים שאת מנסחת לעצמך
בגמישות עיקשת להחריד

אתה כתבת את הספק המכונן שלך
בשנה בה נולדתי אני
ורוב האנשים בטוחים שנולדתי שנה אחת לפני כן
אבל בעצם נולדתי בשנה ההיא

כשכתבת את הספר ההוא היית מלא
בשתן ויין
שניפחו אותך הרבה מעבר לשפת הבקבוק
הפנימי שלך
ואני די שונה ממך היום, וגם הדיכאון שלי
הוא בטח לא העצירות המנטלית שלך

אם היו אומרים לי שתכתוב את הספר הזה
כמה חודשים לפני שאיוולד
הייתי יכול לעשות משהו לגבי זה
אבל אף אחד לא אמר

הצמחים שלי גוססים
משהו הורג אותם ברכות
ושתילי הכרובית הרכים שרציתי להכין לחורף
מותשים וצהובים לגמרי

הגינה שלי מוחרבת על ידי ההזנחה שלי
ואני יודע שהזנחה היא
סוג של התעללות
בדיוק כמו בתחום ההורות

וביום שישי אחת החדשות שלי
נאנסה ארוכות על ידי
אבי אביה
שקיבל סיוע מרשים באיכותו מאמה
והגינה שלי נרקבת לאט ובעיקר מתייבשת
וחלק בתוכי מדבר לצמחים ומעודד אותם
למות מהר
("המוות הוא חברו הטוב של האדם",
כך אני לוחש להם)

ובעוד שבוע או חודש
תיאנס עוד אחת ארוכות או קצרות
למרות שזוהי לא מחזוריות של הטבע
אלא רק עונה חדשה לגמרי
שלא התרחשה אף פעם
ולא תתרחש בדיוק באותה הצורה
אף פעם

האונס הזה הכה אותי מאוחר בלילה
כשכבר חשבתי שגם הוא יעבור מעליי
בריחוף לא מחייב, בצליל רכיסה כלפי מטה
מהיר ומאיים

האונס הזה קרוב אלי יותר מאי פעם
בדרך כלל קיבלתי אותן רכות וכנועות
אחרי שכבר כילו בהן זעם ותאווה

אבל הפעם
אני בלב ההתרחשות
הרעה המסויטת הזאת
והדמעות אינן חמות לא עבורי
רק נחנקות בשקיקיהן
ומסרבות לייצר עבורי הרפיה מבורכת

אני זוכר שבתור אדם צעיר בתחום הטיפולי
חשבתי לא מעט שאין סיבה
שלא אקים ארגון מחתרת
שיפעל נגד הורים מהזן ההרסני

אני זוכר את התכניות הקטנות שתיכננתי
לגבי רשימות חיסול הוריות פוטנציאליות
שיורכבו על ידי קבוצת הפעילים המרכזית
ויידונו בכובד ראש לפני ההרג

והנה היום, שבע שנים מאוחר יותר
אחרי לא מעט פגיעות נוראיות להן הייתי עד
רעיון המחתרת האלימה האנטי-הורית
נראה לי רלבנטי מתמיד
ואני מאמין הרבה פחות
בטובם של האנשים
למרות שאישה נהדרת בחיי
ולמרות שאינני רעב או מוכה או נשלח הרחק