רק ילדה קטנה. רכה, שיושבת ומלטפת ארנבים. שאוספת צפרדים
משלוליות, אוכלת חובזות ירוקות ומתנדנדת על הנדנדות הישנות.
קוטפת חמצוץ, שואבת אותו בילדותיות אל פיה וממצמצת למגע הטעם
המעקצץ.
רק ילדה קטנה,שמצאה עצמה פתאום עם כתפיים כואבות, עמוסות.
והנטל הולך וגדל, והיא מנסה להיות חזקה, היא מנסה להתיישר
ולהמשיך לצעוד, בין העליות והירידות המתפתלות היא צועדת לה.
בעצם היתה רוצה רק לשבת רגע. שייפול המסע מכתפייה, ינשור
כגרגירי חול אל הארץ, והיא תוכל לרוץ.
ילדה קטנה שהייתה יושבת במכונית אמה הנוסעת דרומה לסבא וסבתא,
חולפת בדרך על פני שדות חיטה שטרם צימחה, חיטה ירוקה מפתה כל
כך. היא היתה מביטה, הילדה, וחולמת לרוץ בשדות האלה, לרוץ
בראש מורם וזרועות פשוטות לצדדים כנגד הרוח המלטפת.
ילדה תמימה, שהתבגרה ונשארה תמימה בעולם של כסף וצביעות.
פתאום יושבת, לא יודעת מה לעשות עם עצמה, היא כל כך קטנה
בעצם, היא רוצה לבכות כשאמא אוסרת עליה לאכול הרבה ממתקים...
וכאבי הבטן. הלילות בהם היתה מתעוררת, כאב הבטן היה דוחף חזק
כל כך, אגור שמור אסור, אך משתוקק נואשות לפרוץ החוצה. היתה
שוכבת במיטה מתפתלת ואמא היתה מרגיעה, היתה אומרת, תוציאי הכל
החוצה! תדברי, תצעקי, אם את כועסת על אבא ועלי - תוציאי את
זה, תצעקי שאת כועסת עלינו, תצרחי הכל החוצה. והילדה הקטנה,
היא פחדה כמו כל הילדים, שאם היא היא תגיד דברים רעים על אבא
או על אמא אז יקרה להם משהו נורא, אבל הילדה צעקה, היא צעקה
שהיא כועסת וכועסת וכועסת, עד שהכאב שכח.
על מה הילדה כעסה, אינה זוכרת. רק את כאב הבטן הנוראי היא
זוכרת. ההתעוררות באמצע הלילה והדמעות וההתכווצויות מהדקירות
בבטנה.
ילדה קטנה שעמדה עירומה על משענת הספה וניסתה לעוף אל הספה
השניה, קפצה ונפלה וקפצה ונפלה ולא התייאשה כי רצתה לעוף.
ילדה תמימה שהתעצבה על כך שבחלון חדרה יש סורגים, מכיוון
שבקלטת הטייפ שלה סיפרה האישה שפיטר פן אולי יבוא יום אחד
לבקר גם אותה, בלילה בשקט הוא ייכנס דרך החלון וייקח אותה
לארץ לעולם לא.
ילדונת שישבה בחיקו של אבא, חשה בבטנו העולה ויורדת לקצב
נשימותיו, והתבוננה בעשן הסיגריות שהיתמר אל התיקרה, בצורותיו
וערפיליו.
הילדה שהחביאה לאביה את קופסאות הסיגריות, ועתה קונה קופסאות
לעצמה.
לאן נעלמה הילדה? היא נאבדה לה בין הדקות, שנערמו זו על גבי
זו ונהיו לשעות, לימים, לשבועות, לחודשים ולשנים. היא חבויה
לה במקום בו אין לזמן משמעות, היא חבויה בזכרונות שצפים
ועולים כך סתם, משום מקום, לפתע פתאום.
הכתפיים זקופות, היא מישירה מבט אל העולם, רוצה להיות
אופטימית, רוצה להאמין.
אז מאיפה כל הכאב הזה? ולמה היא עוד בוכה? כשהיתה קטנה
האמינה, כי הגדולים אינם בוכים.
אולי שוב תכאב הבטן, ואמא תבוא ותחבק ותשכנע ברכות שכדאי
לשפוך הכל החוצה. היא תנחם ותלטף וכשתסיים הילדה לצעוק ממנה
החוצה את הכעס המאיים כל כך - יחלוף הכאב והיא תעצום את עיניה
הרטובות - ותרדם.
עכשיו אין מי שישכיב אותה לישון, חלפו עברו להם
סיפורי-לפני-השינה, עכשיו זו רק היא בינה לבין עצמה, ונשיקת
הלילה טוב רחוקה כל כך, היא מתגעגעת וכמהה אליה.
היא תקום ותעשה, תתעורר בבוקר, תתארגן והכל לבד לבד (אבל זה
לא יגרום לאמא גאווה - כי זה כבר מובן מאליו) היא תכין לעצמה
קפה בלי סוכר, כי היא אוהבת את המרירות הזו שמציפה לה את הפה.
היא תחייך לכולם, ומדי פעם אמא אפילו תגיד לה כמה נעימה
הנוכחות שלה, כמה היא מקרינה שלווה על הסובבים אותה, ושחבל
שהיא בקושי נמצאת בבית - כי הם מתגעגעים אליה, המשפחה שלה.
הילדה שהיתה רואה טלוויזיה הפוך, עם הראש על המושב והרגליים
המורמות אל על שעונות על משענת הספה. אותה ילדה שעכשיו מרפרפת
בין סדרות מטומטמות, כדי שתוכל לשקוע בהן לשכוח, לשכוח מהנטל
הרובץ לו בפינה.
היא תצא, תפגש עם חברות ותצחק, היא אפילו תטוס לחו"ל, רק היא
וכמה חברות - לבדן ברשות עצמן, עצמאיות לחלוטין, סוף סוף...
סוף סוף? מה עם החיבוק המגונן של אבא שפעם היה נראה חזק וגדול
כל כך? למה עכשיו היא זו שצריכה להיות חזקה? היא רוצה את
החיבוק, היא רוצה להקיף בזרועותיה הקטנות את צווארו של אבא,
ושהוא ירים אותה באוויר, יעשה לה תרגילי התעמלות וגלגולים.
עכשיו אין מי שירים אותה גבוה באוויר. מחר היא תסע לאבא
ותפגוש אותו ותחבק אותו חזק חזק, הכי בעולם, אבל במקום
שהחיבוק שלו יגונן עליה, החיבוק שלה יגונן עליו.
היא תחייך ותחלק את המתנות הקטנות שהביאה מחוץ לארץ. היא תלטף
את אחיותיה על הראש ותשחק איתן משחקי קופסא כמו אחות גדולה
למופת, ורק אחר כך כשהיא תלך ותהיה לבד הקלילות והנעימות
ישקעו בתוכה ויתגלגלו חזרה החוצה בדמות דמעות דקיקות ושקטות.
היא חולמת, היא חולמת לעצמה על סוף טוב כמו באגדות, סוף בו
הנסיך מופיע וכולם חיים באושר ועושר.
בעצם, אינה רוצה את העושר. הכסף כל כך מסריח בעיניה, הסרחון
הבלתי מורגש שעולה מפיסות הנייר הנחשקות חונק אותה לפעמים,
אותה ואת החלומות שלה. אבל תמיד היא מתעוררת ומתפכחת ומבינה
את תפקידו של אותו כסף, מבינה שהיא מזלזלת בו בין היתר בגלל
שהוא כל כך נגיש לה ומובן מאליו - היא מבינה שאולי היא לא
מבינה כלום. כי הכסף כן שולט, היא מבינה בעצבות שבשביל לשרוד
כנראה שכן זקוקים לו...
אבל הכל סובב סביבו והיא שונאת את זה! היא חולמת על משהו אחר,
על חיים בהם לכסף אין כל כך הרבה משמעות, היא חולמת על
האבוריג'ינים במדבר האוסטרלי, האאוטבאק, על חיים בהם תוכל שוב
לקטוף חובזות וחמצוצים.
היא מתגעגעת כל כך, היא משתוקקת לנסיך שלה, אבל הוא רחוק,
והוא רק ממשיך להתרחק. הוא מבטיח שהיה טוב, הוא אוהב אותה
ומתגעגע וחוזר ואומר שבסוף יהיה טוב. היא רוצה לחבק אותו והוא
אומר שהוא עוד יחבק אותה חזק כל כך שזה יכאב לה. הוא חולם
איתה על העתיד, אבל העתיד נראה מסובך כל כך, והוא רק הולך
ומסתבך, והאהבה חזקה והיא תשרוד - אבל היא פוחדת, היא
פוחדת... כי מה אם לא?
היא מסתכלת קדימה ורואה תסבוכות ועוד תסבוכות ולא רואה את
הפתרון, היא לא רואה את הפתרון. כי לא משנה מה - אין משהו
שנכון לעשות, אין כאן בכלל נכון ולא נכון, יש רק אמת אחת והיא
האהבה של שניהם, אבל התנאים והנסיבות כופים עצמם, משתחלים
ומאיימים לפרק, והאור קלוש כל כך, ככל שהזמן עובר האור רק
מתרחק ונחלש. חסרה רק המכשפה הרעה של שלגיה שתציע תפוח מורעל
בטון מפתה. חסרה גם הפיה הטובה שתתקן את כל הרשע. חסר לה מי
שיבטיח שיהיה בסדר. אין כזה דבר. רק הוא מבטיח לה, אבל היא
פוחדת להאמין, כל כך הרבה פעמים כבר התאכזבה. והפחד להיפגע
שוב מונע ממנה להאמין לו. הכוויות טרם נרפאו. הפצע עודנו
פתוח, והאהבה קוראת מתוכו, קוראת חזק בקול נישא שלא נשמע.
הילדה הקטנה הרכה שגדלה להיות צינית. ורק הוא מזכיר לה, חוזר
ומזכיר, אני יודע שאת רכה, הציניות שלך לא תעבוד עלי.
רכה שלי, הוא קורא לה.
...החיים הפכו אותי קשיחה מעט, אתה יודע? אבל אני עדיין רכה.
אני רכה, ואני רוצה שתחבק אותי ושאני אמס בזרועותייך החזקות,
אני רוצה שנשכב זה לצד זה במדבר, אני רוצה לומר לך הכל הכל
הכל.