צלצול טלפון.
קול : הלו , פיקוד העורף , שלום
אני: שלום . ברצוני לרענן את מסכת האב"כ שלי
קול : נו אז מה בעיה ?
אני: אני לא יודע לאן להגיע
קול: אתה לא קורא עיתונים ?
אני: לא
קול: מה זאת אומרת " לא " ?
אני: " לא " . מאז שהפסקתי לקרוא עיתונים , להאזין
לרדיו
ולצפות בטלוויזיה , לחץ הדם שלי התייצב לאין
שיעור, אני ישן הרבה
יותר טוב , נעלמו לי כל החרדות ואפילו הפסקתי
להרטיב במיטה
קול: תגיד לי , אתה עושה צחוק ?
אני: לא, לא , חס וחלילה . אני פשוט אזרח כזה , שלא
בעניינים . מרוחק ככל
האפשר מההמון הסואן- תלוש מהמציאות
קול: אסטרונאוט , יענו
אני: צפר
קול: אתה שוב מסתלבט עלי ? מה זה " צפר"
אני: חוקר צפרים . כל הזמן בטבע . רק אני וצפרי
המצייצות
קול: אתה רציני ?
אני: בהחלט
קול: אז אל תשכח לציין את זה כשתגיע הנה . או-קיי ?
אני: מה לציין ?
קול: שאתה כל הזמן נמצא בטבע , עובד שטח
אני: למה ?
קול: יכול להיות שאתה רשאי לקבל חליפת מיגון מיוחדת
אני: אבל אני זקוק רק לרענון מסכת האב"כ שלי , זה הכל
קול: זה מה שאתה חושב, אדוני . חכה , חכה, נראה אותך
כשינחת עליך מטר
של חיידקי אנטרקס, אבעבועות שחורות או גשם אטומי
. נראה אותך אז,
בלי מערכת מיגון מתאימה ובלי ממ"ד . אתה יודע מה
יישאר ממך ?
אני: מזון לצפרים
קול: אפילו זה לא
אני: טוב , אז מתי לבוא ?
קול: מיד , לפני שסוגרים
אני: אתם סוגרים ?
קול: כשייגמר המלאי
אני: ואיפה עלי להגיע ?
קול: מה אתה לא קורה עיתונים, לא שומע רדיו ?
אני: (בחוסר סבלנות ) כבר אמרתי לך שלא
קול: אה, נכון . אז איפה אתה גר, אדוני ?
אני: כשאני מחוץ לטבע אני גר בתל אביב
קול: רק רגע . תל אביב ... תל אביב ... כן ... אזור החלוקה
שלך נמצא בבית
הלוויות , ליד רידינג
אני: ( מזועזע ) איפה ?
קול: בבית הלוויות ליד רידינג.
אני: עכשיו אתה מסתלבט עלי?
קול: שמע , אדוני, במקום להמשיך לפטפט , מוטב שתגיע הנה
מהר , לפני
שיתרוקנו המחסנים . עכשיו סלח לי , יש עוד
שיחות על הקו . שלום .
( טריקת טלפון )
בהשפעת האיום הזה יצאתי מיד לכיוון בית הלוויות
ליד רידינג. פסעתי בשבילים חשוכים , מתפתלים לכמה
כיוונים, חסרי תאורה ושילוט הכוונה , כמו הליכה
במחתרת.
די מצמרר לצעוד כך בחשכת האזור האסיוציאטיבי
הזה כשסכנת האנטרקס והשיקוצים האחרים רובצים על
ראשך. בסופו של דבר קיבלה את פני חיילת צעירה ,
עייפה
וחמורת סבר .
החיילת: כן , אדוני
אני: באתי לרענן את מסכת האב"כ
החיילת: ( בודקת את תכולת הקופסא בפיהוק ארוך של שעמום)
או-קיי, המסכה
בסדר. מחליפים לך רק את זריקת האטרופין .
אני: מה זה אטרופין ?
החיילת: אתה לא קורא עיתונים , אדוני ? לא שומע רדיו ?
אני: ( נו, עוד אחת, חשבתי לעצמי) לא.
החיילת: (במבט תמוה, על עוף משונה כמוני) מוזר. זריקת
האטרופין מוכרת
לכולנו עוד ממלחמת המפרץ כחיסון מפני גז העצבים
שסדאם חוסין איים
לשלוח לנו. איך לא שמעת על זה, אדוני ?
(הרכנתי ראש . בוש ונכלם מבורותי )
אני: לפי מה שידוע לי , היום מדובר במתכון אחר שרקחו לנו ,
בשם אנטרקס .
זריקת העצבים הזאת שהחלפת לי הרגע , האטרופין ,
עשויה אולי להועיל
לי דווקא עכשיו, ברגע זה ממש
החיילת: על מה אתה מדבר , אדוני ? מה פתאום עכשיו ?
אני: כי עכשיו כולי פקעת עצבים. מהדרך לכאן, מהחושך, מבית
הלוויות...
החיילת: ( בחשדנות גוברת ) אני חייבת להזהיר אותך , אדוני.
על שימוש
בלתי נדרש בזריקה אתה עלול להיענש ולשלם מחיר יקר .
שלא תגיד אחר
כך שלא ידעת .
אני: ומה בקשר לחליפת המגן שלי ? אמרו לי שכעובד בשטח אני
זכאי
לחליפת מיגון מיוחדת
החיילת: איזה שטח ?
אני: צפרות
החיילת: עזוב אותך מהשטויות, אדוני . עכשיו לעניין. (לאחר
שכבר איבדה את
סבלנותה) רק על מנת שתדע. חליפות המיגון מיועדות
אך ורק לאנשי
ביטחון ולוחמים, או אזרחים בתפקידים מיוחדים
בעלי אישור מיוחד
ממשרד הביטחון . יש לך אישור כזה , אדוני ?
אני: ודאי שלא
החיילת: אז שכח מזה
אני: כן, המפקדת
החיילת: אנחנו מנפיקים מסכות אב"כ כמו שלך לכל אזרחי
המדינה.
אין לך מה לדאוג , אדוני. היה בטוח שעכשיו בידיך
ערכה מרועננת
ומתאימה לכל .
אני: והאנטרקס ?
החיילת: אנטרקס , שמנטרקס - הכל שטויות . הזיהומים שאנחנו
מיצרים בעצמנו
מדי יום ביומו הרבה יותר מסוכנים . שלום ,
אדוני. הבא בתור, בקשה...
( את בית הלוויות עזבתי בריצת אמוק )
אף על פי כן , אינני יודע מדוע ואיך , אבל חזרתי הביתה
הרבה פחות אופטימי משיצאתי . מה שכן , באותו סוף
שבוע , ידיד טוב שלי , ערך נשף מסכות שבו חשבתי
להפתיע את כולם בהופעה מקורית עם מסכת האב"כ שלי .
אך מה גדולה הייתה אכזבתי, לאחר כניסתי הנועזת, כשגיליתי
שלמרבית המשתתפים היה אותו רעיון. |
