אלוהי הרגע זימן זבוב להתיישב על זגוגית החלון. הקפה מהביל,
העיתון משחיר ידיי והזבוב על החלון.
ריבוא עיניו מביטות בעיני, רגליו דבוקות אל החלון בכפתורי ריק,
הוא אינו פוחד אך כנפיו דרוכות. הוא טועם את החלון והחלון תפל.
הוא ממשיך לטייל.
ואני נושא תפילת הודיה, לאלוהי האל-זמן, שזימן את הנצח לסעוד
עימי את הקפה והעיתון והזבוב על החלון.
רגעים בזמן, תמיד הזמן. כמו ספינה שמתרחקת אל האופק, מוכיחה את
עקמומיות הכדור בהיעלמותה ההדרגתית, כך רגעי הזמן נמוגים
לזכרון לאט, מוכיחים את עקמומיות התודעה, המכופפת את עצמה
להכיל את העבר והעתיד כמו קצוות שונים של אותו החבל הנכרך סביב
הצוואר. האמנם ידעך כל זאת?
המוות שורר בספינה אבל שוב יש ענפי עצים במים ושחפים באוויר
וריח אדמה. אנו קרבים לכף התקוה הטובה, אני מרגיש זאת. אני
יודע. זבובים לא מתרחקים יותר ממייל מהחוף, ויש התרוממות רוח
המניפה את מפרשיי ומעירה את כל חושיי, ובעיקר ליבי, אדום-פועם,
שחזר שוב להרגיש. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.