אט אט בורחת את מקנך
מפריחה את כנפיך תחת הקשת
הצלילים שבקעו, הדהדו והלבישו
את צל ספקותיך הנתפרים על הרשת.

קרני אור הבוקר יבזיקו לשווא
כבר לא תהיי שם כדי להביט
גוזל שלי, את, פרחת לך בשמש
הדמעות שלי בך צוחקות להחריד

טיפות המבול הראשון האם תשמעי את?
אשב אני עם עצמי שם בצד
אין לי למי להקדיש שרי ערש
בזמן שהגשם הופך לברד

אז מה, גוזלי, צמחו כבר כנפיך
זוכרת, בבוקר למדת לעוף?
בלילה, עם הערפל העצוב, הלכת
נעלמת, התפוגגת אל תוך צוף.

קטנטנה את,שלי, היכן את? השיבי
שירי את שירך, חתכי את הדממה
אני כאן, משתוקקת לשמוע את הקול
מרעיד את הנצח, מאיר אל חשיכה.


08.10.06