אני תוהה לאן נעלמת, ילד.
איפה הזקן הג'ינג'י והגומה בלחי שמאל.
אני עצובה מאז שעזבת, ילד, חייל.
אני באמת לא יודעת מה קורה פה, למה אני נעלמת כל שבועיים ואתה
ברגילה.
לאן נעלמו השיחות שוקו שלנו בימי גשם, שאני מודיעה שחזרתי לדין
ואתה מרביץ לי על הראש כי אתה לא אוהב אותו.
לאן נעלמה הפתיחות שלנו. ילד, חייל.

אני פותחת שבתות במשחק כדורגל בוכה למה אתה לא כאן, משתיק אותי
לפני כל גול, קורא לי טיפשה כי אני לא מבינה.
למה אני, מתגעגעת אליך.
איך זה, שאפילו הבלאגן שלך הפך לשלי.
למה הדמעות מחכות כבר בגרון, מאיימות להפיל אותי.

חורף, עכשיו, ולי דיי לבד.
פותחת בוקר עם כוס שוקו חם, מדברת אל הקיר, לובשת את המעיל.
ולבד לי, ילד, חייל.
לאן נעלמו הריצות שלנו לתחנה, לאן נעלמה ההיפרדות הזאת כל בוקר
לבית הספר, אתה לשלך ואני, לשלי.
איך זה, שעכשיו, אני צריכה להתגעגע שבועיים. וגם אז, מעבירים
מילה במסדרון, בשניות שאתה יוצא מהמקלחת יישר למיטה.
קשה לי בלעדייך. ילד, חייל.

אני לא אוהבת ירוק, ולא אוהבת אותך לבוש כמו נאצי.
אני לא אוהבת שנשאר לי קולה כי אתה לא פה, ואני לא אוהבת להכין
לעצמי אוכל לבד, ולשחק נגד עצמי, משחק של הישרדות.
אני לא אוהבת שהחדר שלך שלי, כי אתה בצבא.
אני מתגעגעת אליך. ילד, חייל.
אח.