במחצית הראשונה של שנות ה-40, במאה שעברה, הקים הצבא הבריטי
מחנה לשבויים איטלקיים במתחם מול מפרץ בלו-ביי בנתניה.
השבויים היו אנשים נוחים ועליזים. עם הזמן הם החלו לצאת
לחופשות בעיר. כיוון שלא היה להם כסף לבילוי בבתי-הקפה, הם
הרבו לשחק כדורגל. תחילה בכיכר הקטנה בגן-המלך ואחר כך במגרש
פתוח, סמוך למרכז.

הקהל הנתנייתי גילה במהרה, כי בין השחקנים האיטלקיים מצוי
כישרון בולט: בחור בשם נרדיני. נרדיני היה כמובן בלונדיני. מה
זה בלונדיני? ראש זהב! וכאשר החליף בגדים במגרש, התעוררה
מחלוקת אם מבנה גופו מזכיר את אפולו או הרמס. ועד שהמחלוקת
בין הגברים תבוא אל פתרונה, הצעירות של נתניה כבר הכריעו, ללא
הצבעה: הוא לא רק דומה לאפולו, אלא הוא אפולו ממש. מכאן
ואילך, שובל של נערות מצחקקות היה מלווה את נרדיני. וניתן היה
לראות את החבורה מכרכרת בשפת-הים, בגן-המלך ובכיכר-העצמאות,
כשמעליה בולט הראש הבלונדיני של נרדיני. כאשר נרדיני נאות
לשמש חלוץ מרכזי במכבי נתניה, גברה ההערצה לאיש, אבל בד בבד
עורר העניין תרעומת אצל צעירי נתניה. במהרה עברה הקנאה לפסים
אלימים במהלך המשחקים. ומכאן הייתה הדרך קצרה לפציעתו של
נרדיני, ולאבדן מעמדו בחברת צעירות העיר (יש מן הוותיקים
המספרים כי הפציעה התרחשה במהלך משחק לכבודו של מלך יוון,
שביקר כאן בעיר את חייליו).

אל תוך הוואקום הזה נשאב איטלקי אחר מן השבויים. אמנם לא שחקן
כדורגל אבל במראהו תואם נרדיני. שמו היה ג'ורג'יו, אולם כולם
קראו לו ג'ובאני, שם שמצלצל יותר איטלקי. לג'ובאני הייתה
משאת-נפש: לשוב ולטעום מהפיצה-נאפוליטנה שהיה רגיל אליה
במולדתו. למרבה הצער, בנתניה לא שמעו עדיין, באותם ימים, על
פיצה, שכן ארץ המגף הייתה רחוקה והשתייכה למה שהיה נהוג לכנות
בשם "ארצות הים".

משעה שניתנה לאיטלקים הרשות לשוטט בנתניה, עבר ג'ובאני ממסעדה
למסעדה בחיפוש אחר משאת נפשו. אבל, ב"גן ורד" בכלל לא הגישו
תבשילים. אצל "יקיר" ענו לו, שכאן, במזרח הלבנטיני, איש לא
שמע על פיצה, ובוודאי לא על פיצה-נאפוליטנה. במסעדה של
ההונגרים, בפינת רח' שוהם, הטבח דווקא שמע על המאכל הזה, כאשר
עשה דרכו מבודפשט לפלסטינה דרך נאפולי, אבל הוא טען שרק
הברברים הרומאיים מסוגלים לערבב בצק עם עגבניות "קווץ'".
ב"קפה אירופה" היה ספר מתכונים, אבל פיצה לא הכינו שם, "כי
אין בשביל מי". והנה ג'ובאני אכן שבר את הלבבות של נערות רבות
בנתניה, אבל הוא עצמו, לבו נשבר מתשוקה לפיצה-נאפוליטנה.
הנתנייתים של אז, שאורחות העולם הגדול לא היו נהירים להם, היו
סבורים תחילה שפיצה-נאפוליטנה הוא שם אהובתו שם, באיטליה.
הרשל'ה מהמסעדה, שראה את צערו של הבחור, אמר לו שאולי הטבח
שחום העור של מלון "מטרופול" מדבר איטלקית: "אני מוכן להישבע
שהאיש הזה מזמזם שירים בשפה הזו. אז תנסה! אולי זה יצליח לך!"

הטבח של מטרופול אכן ידע לזמזם "או-סולו-מיו", אבל בזה הסתכם
הידע שלו אודות איטליה. עם זאת, ג'ובאני גילה שהטבח הזה משווע
לידיד בר שיח. מסתבר שהוא היה חייל אפריקני שערק מן הצבא
הבריטי ומצא תעסוקה ומקלט ב"מטרופול". כאן ניתנה לו קורת גג
ומזון ואפילו שכר. יחד עם זאת סבל מבדידות. על כן שמח לארח את
ג'ובאני במטבחו, למרות קשיי התקשורת. באחד מימי שישי הודיע
הטבח לג'ובאני שהוא פנוי ל"אקספרימנטים של ג'ובאני, דה קרייזי
איטאליאן".

והנה המתכון של פיצה-נאפוליטנה:

מערבבים קמח, שמרים ומים, ביד ("בשום אופן לא להשתמש במערוך!"
הזהיר ג'ובאני את הטבח). אחרי שהתקבלה מעין פיתה דקה עגולה,
שמים עליה רוטב המורכב בעיקר מרסק עגבניות, אורגנו ושום כתוש.
את אלה מערבבים עם שמן זית ומורחים על הבצק. על השכבה הזו
מניחים גבינת מוצרלה. שמים בתנור בחום של לפחות 230 מעלות,
ומוציאים לאחר דקה וחצי בערך. זה כל הסיפור.

"אפשר לקשט גם בפטריות", הוסיף.

"אבל אין כאלה בפלסטינה!" ענה הטבח בצער.

"אז נסתפק בזיתים", התנחם ג'ובאני, והם התחילו במלאכת הכנת
הפיצה-נאפוליטנה.

"אחרי המלחמה", אמר ג'ובאני בפה מלא, "אני חוזר לנאפולי. פותח
פיצריה בצנטרום. מול הדואומו ואני כותב על השלט בחוץ,
פיצה-נאפוליטנה-מטרופול".

זקני העיר מספרים, שבאותו יום שישי הביאה הבריזה מן הים את
ריחות הפיצה לכל בתי העיר וסיפרו גם שהחזן בבית-הכנסת הגדול
התבלבל ונאלץ לחזור פעמיים על "לכה דודי..." ועוד אמרו
שהשוטרים במשטרת בית-ליד רחרחו כל הערב את האוויר המגיע מן
המערב. והכלב הענק של אדון כץ (מן הסוג המכונה: גרייט-דאן)
גרר את בעליו לאורך הרחוב, עד הכניסה האחורית ל"מטרופול".
"מטרופול" היה באותם ימים מקום האירוח היוקרתי בעיר, הן
למכובדים המקומיים והן לצמרת הצבא הבריטי. "צמרת הצבא", משמע,
סגל הפיקוד של המחנות בקרבת העיר: מחנה-דורה, ליאף-קמפ בצפון
העיר. מחנות בית-ליד, כפר-יונה ומשטרת גבעת-אולגה. ואם
ממטרופול יוצא ריח של פיצה, משמע, המלון הזה מתקדם לעיצומה של
המאה ה20-.

מאותו יום ואילך, פרחה הידידות בין הטבח האפריקני שחום-העור
לבין ג'ובאני הבלונדיני. וכיוון שלג'ובאני היה קשר הדוק עם
חלק מנערות העיר, נוצרה היכרות גם ביניהן לבין הטבח. וכך, לעת
ערב הייתה החבורה הססגונית-הקולנית משוטטת בין שפת-הים, גן
המלך וקפה "יקיר" (לקפה "גן-וורד" נאסר על האיטלקים להיכנס,
כיוון שהיה מוקד הבילויים של הקצינים הבריטיים).

את חג המולד של 1945 חגגו ג'ובאני וחברו עם שתי נערות, במרתף
המלון, במשך לילה שלם, עם מיטב היינות של המלון. למחרת עמד
ג'ובאני למשפט על היעדרות ממחנה-השבויים ונשללה ממנו הזכות
לצאת אל העיר. הטבח ננזף, אך עקב היותו חיוני למלון, המשיך
בעבודתו. אחת משתי הנערות שבילו את ליל חג המולד עם ג'ובאני
והטבח, חשה ברע ובילתה זמן רב במיטת חוליה. לכן לא עשתה את
הדרוש למניעת ההיריון הלא רצוי שצץ פתאום, לך תדע מאיפה. כאשר
בטנה תפחה, נטשה הנערה את העיר והלכה לקיבוץ. לאחר זמן מה,
נולד תינוק בלונדיני, עם פני מלאך. מיניאטורה של מיודענו
ג'ובאני. בינתיים נסתיימו המלחמות וג'ובאני שב לאיטליה
מכורתו, הגיע לנאפולי ומן הסתם הזדרז להזמין פיצה-נאפוליטנית
במימדים של היפודרום רומי.

אחרי שנה וחצי אמרה הנערה לעצמה: "הקיבוץ הגיע לי עד כאן!".
היא הותירה את התינוק-מלאך בבית-הילדים ושבה העירה, אל
"הציוויליזציה", כך סיפרה לטבח שחום-העור ב"מטרופול". הטבח,
שכבר סיפרנו על תשוקתו לקשר אנושי, הלין אותה בחדרו ואף דאג
לה לתעסוקה כמלצרית בחדר-האוכל במלון.

מן הידידות הזו נולד ילד חייכן, שחום-עור, עם אצבעות שמנות של
טבח. הילד הזה יצא לאוויר העולם יחד עם הולדת המדינה. ואז,
השתנו כל הסדרים בארץ: עולים חדשים, רעבים לעבודה, הסתובבו
בכל מקום אפשרי. הטבח נדחק ממשרתו במלון ועולה-חדש תפס את
מקומו. מאותו יום ואילך לא נראה יותר במקומותינו ומן הסתם שב
אל מולדתו שטופת השמש.

ומה עלה בגורל הנערה?

ובכן, היא כבר הייתה מיומנת בהסתגלות למצבים שונים. ואכן,
הטבח החדש, שוודי גדל מימדים ובעל לב רחב, פרש חסותו עליה,
נשא אותה לאישה, והשקיע עצמו בגידול שני ילדיה, שעליהם היה
מתלוצץ וקורא להם בחיבה: "שוקולד-חלב".

בפעמים הראשונות שהזוג שוטט בעיר, רכלני העיר, ואולי ראוי
לומר רכלניות, בעיקר אלה שבתעודת הלידה שלהן רשום קרקוב או
וורשה, ניסו להסתודד ולרכל על הזוג ועל הילדים. ויום אחד, ליד
קפה "גילדה" זיהה האיש את המבטים המתנשאים. הוא ניגש אל אחת
המתלחשות, תפס בזרועה והרעים בקולו שעליה להחליט מה עדיף:
שיעקור לה את הלשון או ישבור לה את הזרוע. ועוד הוסיף ששם,
בארצו, הוא היה אלוף ג'ודו והוא ישמח להראות לכולם מה מגיע
לאנשים עם לב רע.

מכאן ואילך נזהרו כולם בכבודם של בני הזוג והם נקלטו במהרה,
בחברה ששינתה פניה, קלטה עולים חדשים וכן ותיקים שבאו ללמוד
את רזי ליטוש היהלומים והתעלמו לחלוטין מן העבר, מהמנדט
ומאורחות החיים הקודמים.

עם הזמן שב השוודי אלוף הג'ודו למקצועו ופתח מכון משגשג. וכמו
שאומרים: הזוג בא אל המנוחה והנחלה.

והילדים, מה עלה בגורלם?

ובכן, ניסינו לברר. הצעיר (השחום) סירב בכל תוקף להיפגש
עימנו. הבכור אישר לנו בפתיחות רבה את קורות משפחתו. אין לו
טינה כלפי אף אחד. היום האימא כבר אינה ממש צלולה, אבל בעלה,
איש הג'ודו, נושא אותה על כפיים ואינו מוכן לשמוע על מוסד
טיפולי או בית-אבות.

"אימא שאלה אותי הרבה פעמים", מספר הבכור, "אם חשוב לי להכיר
את אבי האמיתי, האיטלקי. ואני תמיד עונה לה שמבחינתי, אבי
החורג הוא האבא שלי. סוף פסוק! אבל, היא אמרה שאם אגיע
לנאפולי, כדאי להיכנס שם לעירייה או למשהו כזה ולחפש אותו, כי
אולי זה מתאים, ככה".

"ומה היה?" אני שואל, "מצאת?"

"אני אגיד לך", הוא אומר, "בכלל לא הייתה בעיה. הייתי
באיטליה, ככה, לנופש. אז נסעתי גם לנאפולי. בצנטרום של העיר,
ממש בכיכר יש מסעדה של פיצות, עם תור של קילומטר אולי..."

"נו?"

"כתוב שם למעלה: פיצה-נאפוליטנה-מטרופול".

"ראית אותו? דיברת איתו?"

"ראיתי אותו. גם היום הוא איש מרשים. קצת כרס, כבר לא אפולו
או הרמס, אבל יפה. דיברתי איתו. סיפרתי לו שאני מישראל. מהעיר
נתניה. ראיתי שזה לא מזיז לו. ארזתי את הפיצה ויצאתי".

"נו?"

"אחלה פיצה. באמת!"