יש אנשים שאסור לצחוק איתם.
יום אחד עמדתי ברמזור של אזור התעשייה. הנהג באוטו לידי לא
בזבז זמן ושאל "מוכר?". לא חשבתי פעמיים ועניתי "האוטו לא
למכירה, אבל אם אתה רוצה - אתה יכול לקנות אותי". הייתי בטוח
שהוא יהנה מהבדיחה.
הוא לא, וכבר ראיתי בעיני רוחי איך הוא יוצא מהאוטו ובא לעקור
לי את הראש, אך הוא קפא במקומו ורק הבריג אליי את ימינו ושאל
"כמה?"
מצד אחד, עכשיו כבר באמת לא יכולתי להגיד לו שזה בצחוק, ומצד
שני, כמה אני יכול כבר לעלות? למיטב ידיעתי אני יד ראשונה אך
הביצועים שלי על הכביש לא יספקו אותו, שלא לדבר על שנת הייצור
שלי, אבל אני לא יכול לבקש ממנו סכום מגוחך כי בכל זאת יש לי
קצת כבוד עצמי. בקיצור, הכנסתי את עצמי לבוץ.
הרמזור התחלף, כולם נסעו אך הוא עדיין חיכה לתשובה. מה יכולתי
לעשות?
"אלפיים דולר", אמרתי לבסוף. "בסדר", אמר, "שים את האוטו שלך
בצד ובוא". הוא נתן לי את הכסף ונסענו.
חזרנו לאזור התעשייה, שם הוא הלביש לי ריפוד עור, והרכיב לי
מראה צדדית ושני פנסים ליד האוזניים. אחר כך עשיתי סיבוב
במתקן השטיפה, שם בלעתי שני ליטר מי סבון. לבסוף הוא כיסה לי
את הגב עם מדבקות פוליטיות, תלה לי על האף דגלון של מכבי
חיפה, ואמר "נוסעים הביתה".
בדרך לביתו עברנו שוב בצומת וראיתי את המכונית שלי. רציתי
להגיד לו שהוא ניצח והחזיר לי עם ריבית, ושלמדתי את הלקח,
ושהוא יכול כבר לשחרר אותי, אבל הוא - אפילו בדל חיוך לא יצא
ממנו. הוא ביקש ממני לפתוח פה גדול. לא, הוא לא נתן לי
שוקולד. הוא דחף לי דיסק, ותאמינו או לא - זה התחיל לנגן.
מוזיקה לא משהו, אבל איזו אקוסטיקה!
כשהגענו אליו חשבתי שהוא יזמין אותי פנימה, אך הוא השאיר אותי
בחנייה, אמר לילה טוב והלך. כשסגר את הדלת מאחוריו החלטתי
לברוח על נפשי ורצתי לכיוון הכביש הראשי, אבל ברגע שזזתי
ממקומי התחילה האזעקה שלי לפעול והתעוררה מהומה. ניידת משטרה
עצרה לידי והשוטר שאל אם הכל בסדר. מה אגיד לו, שאני מנסה
לגנוב את עצמי ממישהו שאיני יודע את שמו? אמרתי שהכל בסדר
וחזרתי לחנייה.
עמדתי שם ליד סובארו סטיישן ופיאט אונו וחיכיתי לבוקר. מילא
לישון בחניה, אבל ליד בית של מישהו אחר?
למחרת הלכנו להירשם במשרד הרישוי. נעים מאוד: אני 12-150-06.
ויש לי הכבוד להיות המכונית של אלקיים ברוך. משם נסענו לעבודה
שלו. הוא נכנס לבניין ואני נשארתי לחכות לו תשע שעות בשמש.
בשלב מסוים, כשניסיתי להפיג את השעמום ועליתי על המדרכה,
הגיעו פקחים מהעירייה וגררו אותי למגרש עזוב בקצה העיר. האיש
הרציני לא הסתיר את אכזבתו ממני.
אך לאט לאט התחלתי להתרגל למצבי החדש. לשעמום, למתקן השטיפה
ואפילו לדלק. כן, כן - פעם בשבוע נכנסנו לתחנת דלק והוא שם לי
משאבה בפה ודחף 45 ליטר. כולם יודעים שדלק זה לא טעים   וש45-
ליטר זה לא מעט. מה שפחות ידוע זה שדלק משמין. תוך חודש עליתי
12 ק"ג. אבל גם לזה, כאמור, כבר התרגלתי. רק הגעגועים הביתה
הרגו אותי.
כעבור חודשיים אכזבתי אותו שוב. הייתי צריך לעבור טסט, ולמרות
הטיפול המסור שלו, הבוחנים פסלו אותי מכף רגל ועד ראש. "אל
תדאג", אמרתי לו, "את כל המבחנים שלי בחיים עברתי במועד ב'",
אבל הוא אמר שאין לי שום סיכוי. עוד באותו ערב התנוסס עליי
פתק "למכירה". השבועיים הבאים היו מסכת של אנשים מיוזעים
שהסתכלו בי במבט חשדני, סובבו לי כל מיני כפתורים וחלקם אף
בעט ברגליי ושאל "ואיך הצמיגים?". האיש הרציני הבין שאף אחד
לא יקנה אותי כמו שאני, והחליט לפרק אותי ולמכור אותי לסוחר
חלפים. שני סוחרים הגיעו, אחד אמר שאני גמור ואין מה לעשות
אתי, והשני מצא לי חלודה מתחת לאוזן והסתלק. לא היה לי ביקוש.
האיש הרציני התייאש ממני לגמרי והחזיר אותי לצומת של אזור
התעשייה. האוטו שלי כבר לא היה שם, ואת האלפיים דולר כבר מזמן
בזבזתי על שטויות. נאלצתי ללכת ברגל הביתה. הגעגועים באמת
הרגו אותי.
ב10- בלילה דפקתי בדלת. אשתי פתחה ושאלה איפה הייתי בחצי השנה
האחרונה. סיפרתי לה שהייתי המכונית של איש רציני אחד שקוראים
לו ברוך אלקיים. היא אמרה לי שכבר היו לי תירוצים יותר
מוצלחים וסגרה עליי את הדלת.
ירדתי לחנייה ועמדתי בין הונדה סיוויק ופז'ו 306 וחיכיתי
לבוקר.יש ברירה? אז עדיין אני ישן בחנייה - אבל ליד הבית   ש ל
י.