אני מצטערת,
על זה שאני לא חזקה מספיק,
על זה שהתחלתי משהו שאני לא יכולה לסיים.
אני מצטערת,
על זה שהדמעות מרטיבות את הכרית בלילות,
ששוב הדמעות חנוקות בגרוני,
אני מצטערת,
על זה שהלב שורף אותי,
על זה שאני נחנקת כי אין לי אוויר לנשימה,
על אותו כאב מוכר,
שהבטחתי שלא ישוב עוד.
אני מצטערת,
על זה שכשאני יושבת לצידך הכול נעלם,
על זה שכאילו רק שנינו כאן.
על אותו הפחד, שמגיח מהחשכה שלי,
על אותה תשישות ועצבות שמשתלטים עלי.
אני מצטערת,
שהכל נעלם כשאני מביטה בפניך,
על זה שאני כה אוהבת את עצמות לחייך ואותם הזיפים.
ועל זה שהחיוך שלך ממיס את הקרח מסביבי.
אני מצטערת,
על זה שאני אוהבת את החופש בענייך.
אותו חופש שאני כמהה לקחת .
אני מצטערת ,
על זה שניסית לגרום לכך שנהיה רק שנינו.
אבל אני הכי מצטערת,  
על כך שהפצע שלך טרי מידי,
והדם זורם ממנו עוד,
אתה יכול לשקר לי במילים,  
אבל אני עדיין רואה אותה בענייך.
אני עדיין מרגישה שאתה חושב עליה,
שהשארת אותה בליבך.
איפה שלי כנראה אין מקום.
אני מצטערת שחיפשתי אושר לידך.
אבל מצאתי ילד מבולבל..
 כי עוד אתה עוד ילד..