זה היה יום מטורף. הייתי צריך להיות בבוקר אצל לקוח, אחה"צ
לכתוב דו"ח ובערב הייתה חתונה לעמיתה ממקום העבודה הקודם. לא
זכרתי באיזה אולם התקיימה, שכחתי את החומר ללקוח במשרד ולא
הייתה לי חולצה מגוהצת. איכשהו הצלחתי לעבור את היום. הלקוח לא
אהב את המוצר, לא הצלחתי לגמור את הדו"ח בזמן והחולצה גילתה
לאור היום כתם מגעיל על החזה.
החתונה הייתה ברכה במסווה. לא הייתי צריך למהר הבייתה - בכל
מקרה, כולם יישנו כשאגיע. לראשונה מזה זמן רב, נרגעתי. דאקירי
אננס ושוקולד לבן בידי האחת ופרוסת בשר דקיקה מגולגלת על
מזלגון עץ בשנייה, הייאוש נעשה יותר נח.
זו הייתה חתונה מהנה מאד. מעט אנשים יחסית לחתונות אחרות. הרבה
צעירים וצעירות. גם המבוגרים היו לבושים ונראים טוב. המוזיקה
הייתה מצויינת ובטון נמוך להדהים. לשמחתי הגיעו עוד כמה מכרים
משותפים והשיחה קלחה. עבר אז רגע קשה קצר וחלף.
לא הבנתי מה קרה וחזרתי לשיחה. קראו לנו לחופה, וגם שם הכל היה
צנוע, יוקרתי ונעים מאד. באיזה שלב ראיתי את עיניו של ילד נבון
בקהל והרגע חזר. כמו התקף מיגרנה.
ניסיתי להעביר את שאר הערב בשלום, התקשרתי לאשתי (שכעסה שהערתי
אותה) וסיפרתי לכולם על התפקיד החדש בעבודה. אבל כל זה היה
ברקע. מלפנים עמדה ודאות שלא יכלתי להתעלם ממנה כעצם בגרון.
בדיוק כמו במיגרנה - אפשר היה לתפוס אותה רק בזוית העין - וכל
זה כשסביב נעים כל-כך.
אז נזכרתי שזו לא הפעם הראשונה. הייתה חתונה אחרת, עם אנשים
אחרים - ואז זה הכה בי. משהו הציק לי מאד ולא הבנתי מהו.
רק בדרך הבייתה, נוסע מהר בחושך, מתמודד עם הפיתוי העדין
להתלכד עם האורות ממול, רק אז הבנתי מה קורה לי.
בהבזק של רגע, ראיתי את החיים שהייתי צריך לחיות. את האנשים
שאתם הייתי צריך לבלות את ימי. כמו בהמון סואן כשפתאום רואים
אשה יפה עד כאב ואז מישהו מסתיר אותה ולא רואים אותה יותר
לעולם. כך, בהבזק של מצלמה - ראיתי את החיים שלי באמת.
שלא חייתי מעולם.