בתחילת שנות השמונים צביקה היה שם מאד פופולרי. בכיתה שלי,
ו' 3 בית-ספר גורדון, היו ארבעה כאלה. את צביקה גינדי לא
אהבתי. הוא היה עשיר, ואני לא. את צביקה שמר לא אהבתי משתי
סיבות. הראשונה: הוא היה חזק ואני לא. השנייה: בכל יום בהפסקת
עשר הוא פתח את הילקוט שלי, הוציא מהתא הקטן את
הלחמניה-עם-ממרח-שוקולד שאמא שלי הכינה, ריחרח מעט, ולקח לעצמו
מעשר בגודל חצי מנה. והיו גם שני צביקות שחיבבתי: צביקה בנימין
וצביקה סבג. ההורים שלהם היו חברים טובים, וגם חברים בחברה
להגנת הטבע. כשהאמהות שלהם שכבו יחד במחלקת יולדות הן החליטו
לקרוא לבנים שלהן צביקה, כי צבי הוא חיה נאמנה וחכמה ומהירה.
הטיולים המשפחתיים המשותפים בכל שבת שנייה הפכו את צביקה
בנימין וצביקה סבג לצמד בלתי-נפרד, כמו מיקי ומוטי, או ארז
ואברי. הם נהגו להסתובב יחד כל הזמן, מפגינים גם חוכמה וגם
מהירות.

הצרות התחילו כשהמחנכת נירית תפסה את צביקה גינדי מעשן בחורשה
מאחורי הבית-ספר. בתחילת שנות השמונים ילדים בכיתה ו' עדיין לא
נהגו לעשן, אפילו שתיסלם, להקה מאד פופולרית באותם ימים, כתבה
על זה שיר. העונש המקובל בבית-ספר היה השעייה לשלושה ימים, אבל
בתחילת השנה המחנכת נירית תפסה את צביקה גינדי כותב בשירותים
'מכבי ת"א אלופה' ושלחה אותו הביתה. עוד באותו יום אבא שלו בא
לבית-ספר במכונית אמריקאית גדולה, נכנס לחדר של המנהלת, ואחרי
חמש דקות והרבה צעקות בוטל העונש. במקרה של העישון נירית
החליטה לבחור עונש חינוכי, והורתה לצביקה גינדי לכתוב חיבור על
נזקי העישון לפרט ולחברה, חמש מאות מלים פלוס הקדמה פלוס מוסר
השכל. צביקה גינדי היה משוכנע שצביקה בנימין וצביקה סבג הלשינו
עליו, ולכן, בשם הצדק וההגינות, הטיל עליהם את מלאכת הכתיבה.
ליתר ביטחון הוא רמז להם שבמקרה של סירוב הם יחטפו מכות מצביקה
שמר, שהקפיד לציית להנחיות של צביקה גינדי, בתקווה שאחרי הצבא
אבא של צביקה גינדי יקבל אותו לעבודה במפעל המרצפות המשגשג
שלו, ותוך כמה שנים גם הוא ייסע במכונית אמריקאית.

צביקה בנימין ישב בחדר שלו וכתב את החלק של נזקי העישון לפרט.
צביקה סבג התרכז באטארי. אחר-כך הם התחלפו: צביקה סבג פירט את
הנזקים לחברה, וצביקה בנימין אכל כמוסות צבעוניות שנתנו לו
כוחות-על ואיפשרו לו לנגוס בשדים שרדפו אחריו. זו היתה תצוגת
פאקמן מרהיבה, שהוליכה את צביקה בנימין לשיא חדש, וגרמה לצביקה
סבג לזנוח את החיבור, לשבת ליד הטלוויזיה, ולייעץ עצות. שניהם
לא שמו לב לאמא של צביקה בנימין, שנכנסה לחדר עם מיץ ענבים
ועוגה כושית. למרבה הצער היא לא השאירה את המגש והלכה, אלא
קראה את החיבור, שעוד יותר למרבה הצער נכתב בגוף ראשון, כי
צביקה בנימין חשב שככה הוא יהיה יותר אמין. אחרי שאמא שלו צעקה
כמעט רבע שעה, צביקה בנימין התחיל לבכות. בין יבבה אחת לשניה
הוא הסביר לאמא שלו שהוא בכלל לא מעשן, ושהוא כתב את החיבור
בשביל חבר שלו, שנתפס על חם עם סיגריה ביד. הוא פחד להלשין על
צביקה גינדי, שמא צביקה שמר ימנע ממנו לשחק באטארי תקופה
ארוכה, ולכן הפך אותי לחבר שמעשן.

לא חלפו שלוש דקות, ומהלומות רבות עוצמה ניחתו על דלת הכניסה
לבית שלנו. אבא שלי פתח את הדלת ונבהל. 'מה קרה? את נראית
חיוורת, גיברת', הוא אמר, וצעק לאמא שלי להביא דחוף כוס מים.
הגברת בנימין שתתה את המים, הסדירה את הנשימה ואמרה שמאד לא
נעים לה, אבל היא חייבת לספר להם משהו חשוב. שלושתם עברו
למטבח, כי האורחת פרועת השיער אמרה שהיא צריכה לדבר איתם
ביחידות. אני שמחתי כי הם הפריעו לי לראות כלבוטק, ועוד באמצע
הפינה של גדעון רייכר שתמיד עזר לכל המסכנים. תוך זמן קצר אבא
שלי חזר לסלון עצבני, והתחיל לצעוק עליי שממתי התחלתי לעשן
ולמה אני תמיד חייב לעשות שטויות, ואפילו שניסיתי להסביר לו
שאני בכלל לא מעשן, הוא המשיך לצעוק, ואפילו כיבה את
הטלוויזיה, ואמר לי שאני גם טיפש וגם שקרן, ושהוא לא יודע מה
יהיה איתי בסוף, ועוד כל מיני דברים שאף פעם לא נעים לשמוע,
בטח לא לילד בכיתה ו', במיוחד אם הוא לא מהיר או חכם או חזק.