האהבה שלי אלייך צומחת ככל שהימים ממשיכים.
גם בלי לרצות,גם בלי לשים לב.
היא רק גודלת מבפנים,תופסת עוד תא,עוד חלקה. מטביעה בעלות
בטריטוריית הלב שלי.
והאהבה שלנו מכרסמת בתוך תוכי,משתלטת בכל מקום.
לא משאירה מקום לטעויות. לנסיונות אחרים,חדשים.
לתת סיכוי למישהו אחר לגעת. אולי רק קצת. לנסות לטעום ולדעת
שאין יותר מתוק ממך. שאין דבר מרטיט יותר מהחיבוק שלנו ביחד.
שכל השאר יכולים רק לדגדג. לגרום לי להרגשה מדומה. בכאילו.
להבין-שיותר טוב כלום מכמעט.
שכמישהו אחר מנשק,מחבק,מלטף,נוגע. הוא לא באמת. הוא רק מרפרף
מבחוץ. וזה רק כי הוא לא יכול לפרוץ את המחסום הקשה שיצרת שם.
רק לך יש מפתח,ולא נתת לי אפשרות לשכפל,לתת למישהו אחר גם
אפשרות. לתת לי להפתח.
ואני רוצה שנפגש שוב עוד 3-4 שנים ואז תכרע לי ברך ואני אצעק
"כן" וכל העולם ישמע אותי,וכל העולם יידע שאני אוהבת. שאתה לא
יוצא לי מהראש,מהלב.
שאהבה לא נגמרת,היא רק מתעצמת.
ואתה תקרא את זה יום אחד. ותבין. ותרגיש. ותחבק אותי,טוב? |