פתיחה
אחרי כמה חודשים של בטלה מכורח (וגם קצת עצלות), חסך מתעבה של
אי שקט נפשי כתוצאה מאי שקט כלכלי ותחושת חוסר שביעות רצון
עצמי כתוצאה מחוסר עשייה מוחלט - החלטתי לכתוב רב מכר! והנה
הוא לפניכם! רב המכר שלי. לא יעבור הרבה זמן ותשמעו את
הרדיופוני הזה משחיל לכם בין הפרסומות סטייל "לקרוא את לוליטה
בטהראן". הרי אם הוא יגיד שזה רב מכר - לא תקנו?
לא... זו לא התחלה טובה. זה קצת מנכר, לא? מוציא אתכם קצת
טמבלים. עדר. אבל זה נכון באיזה שהוא מקום, לא ככה? רגע רגע!
אל תתנפלו עליי. גם אני כזה. מה אני יכול לעשות? זו האמת
והאמת חייבת להיאמר! להיכתב! וכיוון שאין לי סיפור לרב המכר
שלי אני אבסס אותו על אמת מוחלטת. בלי פשרות. אני אתן לכם
חשיפה 100% ואתם תתנו לי 74 שקל ואיזה שנה של הזמנות לפתיחות
חגיגיות של ברים בתל אביב עם שתייה חינם. בנוסף אני אטפטף לכם
מדי פעם, בלי תוספת תשלום, איזה נטייה מינית של פרצוף מוכר.
כי כולנו אוהבים לשמוע על האלה מהטלוויזיה, ואני מקורב.
לברנז'ה. כן, כן, כמו ששמעתם. מקורב. אני שחקן. כושל, אבל
שחקן. בגלל זה אני כותב ספר. רציתי לכתוב מחזה אבל נתקעתי שוב
בשלב הסיפור. לא היה לי. כלום. לא עלילה, לא דמויות, לא
קונפליקטים. האמת היא שדווקא היה לי קונפליקט אחד. פנימי. אבל
זה לא עבד לי בלי דמות. וככה מצאתי את עצמי נופל לבור הזה
שנפלו בו חמשת אלפים שחקנים לפני שאמרו לעצמם בואו נכתוב
מחזה! ואחרי ישיבות ארוכות וbrain storming- שנמשכו לתוך
הלילה הגיעו לרעיון שהוא מפלטם של כל חסרי הרעיונות - "בואו
נכתוב מחזה על שחקנים שרוצים לכתוב מחזה". ברגע שמצאתי את
עצמי חושב על המשפט הפתטי הזה עשיתי הסבה לספרות כתובה. כי
אני לא סופר שכותב על איך הוא מנסה לכתוב ספר. אני שחקן שכותב
על איך הוא מנסה לכתוב ספר... שגם זה די מטומטם, אבל כבר
אמרתי לכם - אני לא כותב ספרות, אני כותב מסחרי. וזה רב מכר
זה! אני הולך להכניס פה חשיפה אישית פלוס פיקנטריה אושייתית.
זה לא הולך להיות ספר איכות (למבקרים - סגרתי לכם את הפינה
הזאת...) אבל כדי שלא תרגישו שדפקו אתכם באיזה ספר סוג ג' אני
מבטיח כמה תיאורי נוף, מטאפורה אחת או שתיים והכי חשוב - אני
אשבץ פה כמה שירים שלי... שירה! אמיתית! עם ניקוד! ככה שתראו
שאני גם איכותי. והאמת... זה לא קשור אליכם בכלל. הרי אתם
תקנו מה שיגידו לכם. אני פה יורד לרמה שלכם בספר הזה כדי שלא
יהיה לכם קשה מדי לקרוא. השירים - זה כדי שאני ארגיש טוב עם
עצמי. כן... אני זונה של קוראים. כיוון שלא הצלחתי להיות זונה
של קהל, עברתי למילה הכתובה. כאן אני לא צריך לחייך לאף
סטודנטית כונפה לתקשורת שהחליטה שהיא מפיקה בערוץ 2 (מותר לי
לכתוב ערוץ 2?) ערוץ 2 ערוץ 2 ערוץ 2 ערוץ 2... כנראה שכן.
ולענייננו - כאן אני יושב בחדר שלי אחרי שהבאתי ביד והמוח שלי
פנוי וכותב מה שאני רוצה. ואתם תקראו. למה? כי זה רב מכר!
אני מבין אם בשלב הזה של הספר בא לכם לבקש החזר, כי אני לא כל
כך הולך לקראתכם ואני מוציא אתכם די... איך להגיד... לא כל כך
טוב. אז מעכשיו אני מבטיח להיות טיפה יותר נחמד והלכלוכים
יופנו בעיקר אליי. רק תדעו לכם שזה לא קל לי. להיות נחמד. כי
אני לא. נחמד.
אוקיי... איפה היינו? אה! בספר.
כדי שתרגישו שגם קניתם איכות אני אתחיל בשירה כמו שהבטחתי:
(כרגע החלטתי להכניס בספר גם ציטוטים של סופרים אחרים כדי לתת
תחושה שקראתי כבר ספר או שניים בחיים שלי)
סליחה... לענייננו:
זמן הדלות
עתיק הוא הלקח
עתיק הסיפור.
שכבת אפר המוות
עוטפת שמיכות אבק הזמן
מכסות דפים צהובי שורות שכול דהויות.
כל הטיפשות, זה מכבר,
נחרטה על דפי התבונה
בשבילנו
לוחשים -
זהו זמן פיכחון
אין זו עת שכחה!
זה זמן חרטה
זהו זמן הפריחה!
אך אנו...
חרשים וחורשי ניסיונות,
לנו החרב
ושוט הטיפשים
מרכבת הבור
ותבונת העיקשים.
ועוד
דפים מרובים
ושורות ארוכות וריקות
ממתינות
בספרי הסכלות,
אין זו עת התיקון...
זהו זמן הדלות.
פוליטי משהו... למי שלא שם לב. שמאלני אפילו. בנקודה זו
איבדתי את קוראי עדות המזרח... אבל הם במילא לא קוראים ספרים,
ואלה שכן בטח ידלגו על קטעי השירה... ממממ... אבל הם כן יקראו
את זה... אז בוא ננסה לעבוד עליהם שידלגו גם על הקטע הזה
שמוציא אותם די רע...
פוליטי משהו...
למי שלא שם לב.
שמאלני אפילו.
בנקודה זו איבדתי
את קוראי עדות המזרח...
אבל הם במילא לא קוראים ספרים,
ואלה שכן
בטח ידלגו על קטעי השירה...
לא הכנסתי את השיר הזה כדי לרמוז שהספר הזה הולך להיות ביקורת
פוליטית. ההיפך -
פוליטית ביקורת להיות הולך הזה שהספר לרמוז כדי הזה השיר את
הכנסתי לא.
נחזור לספר. אין שום סיבה הגיונית לקרוא ספר שאין בו עלילה.
אי לכך ובהתאם לזאת - לספר הזה יש עלילה! ושאף אחד לא יגיד
לכם אחרת. יש בו עלילה ולקחים וחומר למחשבה וחומר לאוננות
ודמויות והכל והנה הוא לפניכם! תראו בעצמכם - בדף הבא יהיה
כתוב - פרק ראשון. וההרפתקה תתחיל... |
