פעם אלוהים אמר לי, שאם אני רוצה להיות בריא, "תאכל ארטישוק".
אמרתי לו שפה בארץ אין עודף ארטישוקים ובכלל. אז הוא אמר שאני
אוכל אבוקדו. אבוקדו. בלי צחוק. אז כמובן שאמרתי כן, ובטח, וכל
זה, כי להעליב את אלוהים זה לא רעיון טוב כל-כך. אבל בכל זאת
הרגשתי קצת רע עם כל העניין. מה לי ולאבוקדו?
אז אכלתי. בזמנו לא יכלתי לקנות לעצמי, אז אמרתי לאימא, שאני
רוצה אבוקדו. היא כמובן התלהבה מהעניין, וקנתה ארגז שלם של
אבוקדו. מעניין למה היא לא עושה אותו דבר כשאני אומר שאני רוצה
מילקי.
אבל בכל זאת אכלתי. אפילו, פעם אחת היא קנתה ארטישוק (היה
בזול) והכינה לי, עם רוטב חמוץ-טעים כזה. משהו מיוחד. באמת
טעים. ידעתם שבארטישוק בכלל אוכלים את העלים?
ואז אלוהים חזר. הוא אמר שאני לא בסדר, ושאני אגיד לאימא שלי
שהוא בכלל לא דיבר על רוטב חמוץ-טעים. רוטב חמוץ-טעים הוא אמר
לי. אז אמרתי לה, והיא צחקה. "אלוהים אמר לך לא לאכול ארטישוק
עם רוטב חמוץ-טעים? באמת, יואלי, לך לשחק קצת כדורגל".
כדורגל עאלק. ואני בכלל אין לי חברים. רק אלוהים.
וגבריאל. ופוליאל. ושייקהאל.
אלוהים תמיד היה השוער, ושיחקנו שער ניטראלי, אני ופוליאל נגד
גבריאל ושייקהאל. בדרך כלל אני ופוליאל ניצחנו, למרות שגברי
ושייקה היו יותר טובים על הנייר.
אלוהים היה שוער די עלוב. כאילו, זה ידוע שהוא די שקוף, ולמרות
מה שחושבים, הוא לא שולט בזה. הכדורים לפעמים פשוט עוברים
דרכו. אבל בכל זאת הוא השוער. כי אחרת יש בעיה קטנה. הוא די
זקן, ולא רץ מהר. בכלל התפיסה שלו די עלובה, וסבתא שלי בועטת
יותר טוב.
בכל מקרה, היום כבר יש לי חברים. הם מעדיפים שאני יגיד שהם
רעים,  אבל בעצם הם סתם ידידים. ואני לא אוכל יותר אבוקדו.
לפעמים אני עוד אוכל ארטישוק, בלי הרוטב, אבל אבוקדו לא. יש לי
אלרגיה.
ואלוהים? אני מבקר אותו פעם בחודש בבית האבות בקרית שלום. בית
אבות נחמד כזה, מטפלים בו שם, הוא שמח, ואפילו יש לו חברה.
קוראים לה משהו סטרייסנד. הוא מאושר. אוכל הרבה אבוקדו ופעם
בשבוע גם ארטישוק.
ופוליאל, גבריאל ושייקהאל? הם עדין משחקים כדורגל. שער
ניטראלי, אחד על אחד. לפעמים אני מבקר אותם ואנחנו משחקים
סטנגה זוגות. אני ופולי-שייקה וגברי. כמו תמיד.
ואימא שלי? אימא שלי מחליפה את אלוהים, עושה עולם טוב יותר.