פרק 1 - הנערה הערומה
הם היו בדרכם חזרה הביתה. פרופסור סאם דיימונד ופיטר.
"אתה יודע, אני כל כך נרגש לקראת הניסוי! סוף סוף יש לי את
החומר הנדרש!" אמר סאם בהתלהבות כשהוא מוציא בקבוקון זעיר
ובתוכו נוזל שחור כזפת ומושיט לפיטר לעוזרו הנאמן.
"זה עלה לפחות אלף מאתיים דולר, לעזאזל!"
פיטר חייך.
"טוב, אבל זה למטרה מסוימת, והיא מאוד חשובה עבורך, אז זה
שווה את זה, לא? ותיזהר מהמכונית שמולך אדוני."
פרופסור דיימונד סובב את ההגה בפראות בכוונה להתחמק מן
המכונית שלפניו.
"תודה פיטר, ואני חייב להודות לך שבאת איתי לקחת את החומר."
"אין בעיה אדוני", חייך פיטר חיוך צנוע.
שאר הנסיעה הייתה שקטה למדי. הם האזינו למוזיקה הבוקעת מן
הרדיו הצווחני.
הם חלפו על פני יערות. הרוחות שבאו מן האחו נעשו אפורות יותר
וצוננות יותר, והעלים האחרונים התנתקו והתעופפו מן העצים ברחש
עגום, בהותירם אחריהם רק נציגים מתים, בודדים, שנתלו על עצי
האשור כתזכורת מן הקיץ שחלף.
הירוק היחיד שנותר היה הקיסוס, שנתלה על כמה מן העצים הקשישים
ביותר.
מבטו של סאם נח על נערה צעירה ששכבה באיברים פשוקים על הכביש.
פניה ממוסגרות במסגרת שיער כתום דהוי, שמגיע עד לעצמות לחייה.
גופה רזה, חטוב ומושך לעין החיצונית; היה אפשר לראות זאת
בוודאות כי גופה היה ערום כביום היוולדה, הוא היה חבול ופצוע.
דם רב זב מגופה הערום.
"מה לעזאז-?" סאם עצר את המכונית וזו השמיעה חריקה מצמררת על
הכביש המחוספס.
"מה זה, אדוני?!" פלט פיטר בתדהמה.
"בוא איתי בבקשה", נשם לרווחה סאם.
הם יצאו מהמכונית, ובריצה קלה התקרבו לגופה של הנערה.
"היא מתה?" שאל פיטר בקול מודאג והביט סביבו.
סאם הצמיד את ידו אל צווארה.
"אל תדאג, יש לה דופק, נראה שאנסו אותה", מלמל.
הוא הבחין בפצע העמוק מכולם, אשר נמשך למשך כל זרועה הימנית,
כשנפעם!
הוא קלט כי בעצם מתחת לעורה הצח ישנה מתכת.
"פ-פי-פיטר!"
"כן אדוני?" התייצב עוזרו.
"ת-תראה!" השתנק הפרופסור בבהלה.
"לכל השדים והרוחות!" הידק פיטר את פרקי ידיו אל ראשו.
"מה היא? מאיפה היא? מה קרה לה?!"
"אני לא יודע. קדימה, תעזור לי לקחת אותה..."
"לקחת אותה?!" נדהם פיטר. "אדוני?" הוסיף בחופזה.
סאם לא אמר מילה.
"החזק אותה ברגליה. ו... שלוש!" הם העמיסו אותה אל המושב
האחורי וסאם התניע את המנוע.
"מה אתה מתכנן לעשות איתה בדיוק, אדוני?"
"איני יודע, אבל אני מוכרח לגלות מה היא."
כל משך הנסיעה הם שתקו, כשלפתע הם שמעו אנחה קולנית מאחוריהם.
שניהם הפנו את מבטם אל עבר הנערה.
היא פקחה את עיניה הגדולות והצלולות.
לפתע היא הבחינה בשני האנשים הלא מוכרים.
היא צווחה בבהלה.
"מי... מה... אני? לא... מי אתם?!"
הם רק חייכו בחיבה ובהבנה.
"אל תדאגי, אנחנו לוקחים אתך למקום מבטחים", אמר סאם, "אנחנו
לא באים לפגוע בך."
היא הביטה בהם בחשדנות, ואז חמימות משונה התפשטה בגופה והיא
עצמה את עיניה בשלווה, ונרדמה.
"היא מוזרה", סיכם פיטר בחוכמה.

הם הושיבו אותה על כורסה העשויה עור נעים למגע.
"למה אני כאן?" היא שאלה בקול מנומנם.
"אנחנו רק רוצים לטפל בך ולבדוק אותך. זה הכל."
היא הביטה בסאם. שערו חום, גולש עד כתפיו, עיניו הירוקות
מחופות במשקפיים עגולים ובוהקים, ומאירות כזוג פנסים ירוקים
המאירים באפלה.
היא הרגישה. הוא שונה. אפשר לסמוך עליו. הוא לא כמו האחרים.
"בסדר", השתכנעה וחייכה.
"מצוין! פיטר, לך תביא לה משהו ללבוש, וצנוע בבקשה, ואני אלך
להביא תחבושות, היא פצועה."
"אין בעיה אדוני."
הדלת נפתחה בחבטה רמה.
"חזרתי!" נשמע קול.
נער צעיר נכנס לחדר האורחים. שערו חום בהיר, מבולגן ומזדקר
לכל הכיוונים. לעיניו גוון כחול שלא מן העולם הזה, וגופו רזה
וחסון. על גבו תרמיל שחור ובתוכו נחה גיטרה.
"אבא?" שאל הנער. הוא צעד במורד המסדרון כשחולף על פני המעבדה
שבה שוכנת הנערה הערומה, כשלפתע הוא קלט וחזר בצעדים איטיים
אחורנית. לעיניו התגלתה נערה ערומה.
היא הביטה בו, והוא החזיר לה מבט חלול.
הוא הסב מבטו הצידה.
"אבא?" שאל בחוסר ביטחון.
אביו הפרופסור הופיע בפתח המסדרון.
"אה -" פתח אביו במבוכה.
"כן...?" רמז בנו על כך שהוא רוצה הסבר ברור.
"ג'ייק, איך היה בשיעור?" התחמק אביו וחייך.
"אבא."
"אה... מצאנו אותה."
"אז?!"
"על הכביש."
"ו-?!"
"היא הייתה פצועה."
"נו?!"
"אנסו אותה."
"וזה אמור לעניין אותי... למה?!"
"אז אל תשאל ג'ייק."
"היית קורא לאמבולנס ועוזב אותה שם."
"היא רובוט!" לחש אביו.
בנו הביט בו בגבה זקופה. ואז זרק מבט אל עבר הנערה וזו נופפה
לו בחיבה.
"אבא..." הוא פתח.
אביו הביט בו בציפייה.
"אוך! עזוב, לא משנה! במה זה יעזור, דאמט?!" הוא הסתובב ונכנס
לחדרו, כשהוא טורק אחריו את הדלת.
"ג'ייק!" קרא אביו, ואז נאנח עמוקות ונכנס לחדרה של הנערה.
"אדוני?"
"פיטר."
"הבאתי בגדים."
"הבא לה אותם. תודה."
הם הותירו את הנערה במעבדה להתלבש, כשהם יושבים בחדר האורחים
שותים תה מהספלים הזעירים ומחכים.
היא נכנסה. מהוססת. מבוישת.
גופייה שחורה שחשפה את בטנה השטוחה, ומכנס ג'ינס פשוט ומעט
קרוע פה ושם, יחד עם חגורה שחורה הצמודה למותניה.
שערה הג'ינג'י אסוף לזנב סוס, ולראשה כובע מצחייה.
פיטר הביט בה בעניין רב, וחייך אליה.
וסאם רק הניד בראשו בקוצר רוח.
"ביקשתי משהו צנוע, פיטר. אבל לא חשוב. גם זה... אמ... חביב."
הנערה חייכה.
"איך קוראים לך?"
"קימברלי", אמרה, "תקראו לי קימי." היא אמרה ועיניה הצלולות
הביטו בו בתמימות קורנת.