היה לנו משהו מיוחד.
לא היינו חברות נפש, גם לא היינו חברות של "היי" ו"ביי". וגם
לא "הא" ו"דה". האמת שאני לא יודעת מה כן היינו.
הכרנו בתחילת כיתה י'. היא היתה תלמידה חדשה, הגיעה מצפון ת"א
לחור הזה שאני גרה בו. אומרים שזה בגלל שאבא שלה בורח
מהרשויות, ואמא שלה... אמא שלה ניסתה קצת יותר מדי. יום אחד
היא הלכה לפאב עם שתי חברות ולא חזרה. יומיים לאחר מכן מצאו
גופה בפינה חשוכה, אי שם בקינג ג'ורג'. "לאמא לשלושה שמתה
ממנת יתר, לא מגיע אפילו לחזור לתחייה" אומרים, "לא אתפלא אם
הילדים שלה יגיעו בסוף לאברבאנל, המסכנים". אבל אני אף פעם לא
האמנתי לזה, כי אלו רק שמועות והם לא יכולים לדעת את האמת.
למה היא לא סיפרה לאף אחד מה כן האמת? זה מהסיבה הפשוטה, שהיא
אף פעם לא דיברה. אף אחד לא שמע אותה אי פעם מוציאה הגה מהפה.
וזה לא שהיא היתה אילמת או משהו, וזה לא שלא היה לה מה להגיד.
להיפך, היא היתה בחורה מאוד עקשנית. אבל איכשהו היא תמיד
השיגה את מה שרצתה על ידי שפת גוף.
יום אחד באתי אליה הביתה אחרי הלימודים. היא הזמינה אותי,
בפעם הראשונה, על פתק בשיעור כימיה. היא גרה לא רחוק מבית
הספר, בערך חמש דקות הליכה. בערך כמוני, רק לכיוון השני. בכל
מקרה, הלכנו אליה.
בדרך עברנו בקיוסק השכונתי וקנינו ארטיק קרח. אני קניתי בטעם
דובדבן, והיא בטעם לימון - זה היה הטעם האהוב עליה. אני
יודעת, כי זה היה הארטיק היחיד שהיא היתה קונה. תמיד.
הגענו לבית שלה. השער והגדרות שהקיפו את החצר הענקית היו
מפלסטיק לבן. כשנכנסנו לחצר קפץ עליה לברדור יפהפה, שאולי כבר
ראיתי פעם, והיא צחקה את הצחוק השקט שלה. בכלל, מלבד נשימותיו
ונביחותיו השובבות, המקום היה שקט כמו המוות. נכנסנו לתוך
הבית והוא היה פשוט מרהיב ביופיו. גדול, מקושט בטעם טוב,
מפואר למדיי. כמו שתמיד רציתי שיהיה לי. עלינו במדרגות שיש
לחדר שלה. היא פתחה את הדלת ונכנסה, ואני אחריה.
החדר היה לבן. כולו לבן. המצעים היו לבנים, הקירות, השטיח,
השידה שליד המיטה, השולחן כתיבה הקטן, הכל. בעצם, זה כל מה
שהיה בחדר. הרהיטים, חלון קטנטן שהיה מעל המיטה, אני והיא.
וכל הזמן הזה ליוותה אותי ההרגשה שכבר הייתי פה פעם. בטוח.
פתאום הסתכלתי עליה, וראיתי שגם היא מתסכלת עליי, במבט שהיה
לי כל כך מוכר. ופתאום הבנתי משהו.
משהו שהיה מונח לי מתחת לאף, ואולי ניסיתי להתכחש לו.
היא אמרה משהו, אני לא זוכרת מה זה היה, אבל זה היה מדהים רק
לשמוע את הקול שלה. וגם הוא היה לי כל כך מוכר.
שפשפתי חזק את העיניים, כי הן צרבו לי ממשב רוח חזק למדיי
שנכנס לחדר דרך החלון הקטן.
וכשפקחתי אותן היא נעלמה.
נשארתי רק אני לבדי, לבושה בכתונת לבנה, יושבת על מיטה לבנה
בחדר לבן ומוכר ובו חלון קטנטן, באברבאנל, מנקה את ידי ממיץ
של ארטיק בטעם לימון שנמס.