אני צריכה לפעמים לשתוק בכדי לשמוע את עצמי.
מקשיבה בדקדוק,
מנסה לפתוח את מחשבתי
מקווה לנצח את כל הבדידות,
את כל הנורמליות,
את הבנאליות.
אני לפעמים מצליחה,
ולפעמים טועה ונופלת
אבל ככה אני... מתגלגלת.

הכל נשמע כבר נדוש,
הכל היה כבר פעם.
גם כשיש כבר אמת
היא מתנגנת כמו שקר,
וצורמת בהחלט.

הזמן מתקצר לו
ואיתו המנוחה,
ואיתם התנועה,
הגמישות,
העדינות,
הרוך,
כל מה שבאמת עושה אותי שלמה
מתפרק בעצמו לחלקים.

הסיפור הזה לא תם עוד,
זהו חלון פתוח.
לפעמים זה אויר צונן שנכנס
ולפעמים חמסין עביך.
אני זורמת מתפתלת, עומדת
בלי סוף.