הדכאון בא בשבע,
הוא לא דופק בדלת כבר, הוא אורח קבוע,
הדכאון בא בשבע,
אותה השעה, בכל מקום, וכל יום בשבוע.
הוא ממהר ללחוש באוזניי,
משכנע אותי לבכות, משכנע אותי לכעוס,
ולחשוב על זה שאתם צוחקים עכשיו.
משכנע אותי לחשוב, שוב ושוב,
על כל מה שיכול להיות עצוב.
ולשכוח ממה שטוב.
הדכאון בא בשבע,
ולו לא איכפת,
אם בדיוק שמחתי כי קרה לי משהו נחמד.
או אם חשבתי היום כל היום רק לשמוח,להרדם עם חיוך,
ולראות חלומות שלווים,
בפעם הראשונה, אחרי כל כך הרבה שנים.
הדכאון בא בשבע,
לפעמים הוא מקדים, ולפעמים מאחר.
הוא תמיד בא עם מטריה שחורה שמסתירה את הכל,
ואת כל מה שטוב הוא מטביע בחול,
הוא יושב לי בכסא, ורואים, שהוא מרוצה.
כי עכשיו, אני כולי שלו, ורק איתו אני אדבר שעות
על כל מה שרע עכשיו, ועל כמה רע עוד יכול לקרות.
מתחת למטריה יש שמיים שחורים,
וחוץ מהדכאון אין אף אחד,
כי עכשיו יש עליי סממן מסוכן,
ומי יתקרב לאחת, עם מטריה ענקית ושחורה, שיושבת, בוהה ברצפה.
הדכאון בא בשבע,
ולו לא איכפת, אם רציתי לשמוח,
ועכשיו גם לי לא איכפת.