מוצאת את עצמי חסרת סבלנות.
אל הבחור שלי (שהוא כבר כמעט גבר)
אל אבא שלי (שבשבילי הוא הכי גבר)
אל החיילים שלי (שהם עדיין-לא-אבל-אוטוטו גברים אחד אחד)
אל הזקנים בצפון
ואמא של אבא
אל הקצינים ושאר המחזרים שמסתובבים סביבי
אל אחותי הקטנה אפילו (לפעמים, במילא בקושי נפגשות)
אל אנשים זרים באוטובוס
אל תאילנדים שנדחפים בתור בכניסה לתחנה המרכזית
אל המוכרת בקיוסק שלוקח לה עשירית שנייה יותר לתת לי את
הסיגריות
למה אני ככה?
כמו איזה פצצה שעומדת כל רגע להתפוצץ מעצבים...
לא רוצה לראות אף אחד
לא רוצה לשמוע כלום
פלאפון? לזרוק לים (לפחות זה יחסוך לי החודש בכיס)
רוצה להיות לבד בג'ונגל
לבד עם טבע וצמחייה
אולי גם עם איזה נהר או מקור מים אחר בקרבתי
אני וחול צהוב
שמיים כחולים-בהירים כמו מים
אפילו את משקפי השמש הנצחיות אני אנטוש מאחור
רק תנו להיות לבד!
תנו לי שקט